על סדר היום

השגיאות של עמית סגל

הפרשן הפוליטי עמית סגל פירסם בבלוג שלו מאמר תמיכה נלהב ב"פסקת ההתגברות" שאותו מקדמת מפלגת "הבית היהודי". מה חבל שמאמרו רצוף שגיאות. נתחיל:

עמית סגל מעלה על נס את פסק דינו של השופט אדמונד לוי, שכתב בדעת מיעוט בפסק הדין בעניין תוכנית ההתנתקות כי על בית המשפט לבטל את ההחלטה המדינית-ביטחונית של ממשלת ישראל לסגת משטחי רצועת עזה וצפון השומרון. "עשרה שופטים התירו להחריב 10,000 בתים", כותב סגל (למען הדיוק ההיסטורי, יש לציין שברצועת עזה התגוררו נכון לשנת 2003 כ-8,000 ישראלים. אפילו בעתירת המפונים עצמם לבג"ץ נכתב שבגוש קטיף מתגוררים 9,000 איש. קשה להאמין שהם התגוררו ב-10,000 בתים).

זו טענה שחוזרת על עצמה בתקופה האחרונה, בעניינו של בג"ץ: מאחר שהוא "לא הגן" על המתנחלים תושבי גוש קטיף, הרי שאין לקבל את הנימוק שבית המשפט מגן על מיעוטים, ולכן כביכול מוצדק לחוקק את "פסקת ההתגברות". זו טענה מופרכת בכל היבט שלה. בעניין תוכנית ההתנתקות, צריך להבחין בין סוגיית הביקורת השיפוטית על עצם ההחלטה המדינית-ביטחונית של הממשלה לממש את ההתנתקות (ביקורת על הרשות המבצעת) לבין סוגיית הביקורת השיפוטית על חוק פינוי-פיצוי (ביקורת על הרשות המחוקקת).

בהקשר של עצם יישום ההתנתקות, מבקרי בג"ץ באים אליו למעשה בטענות על כך שהוא לא נתן את פסק הדין האקטיביסטי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אקטיביזם מעבר לכל דמיון, בדמות הוראה של בית המשפט לממשלה להימנע ממהלך ביטחוני-מדיני השקול לחתימת הסכם שלום או יציאה למלחמה. אין בית משפט בעולם שייתן פסק דין כזה. הנושאים אלה אינם שפיטים, גם לא בישראל. האם מבקרי בית המשפט אכן מאמינים שבית המשפט מוסמך להורות לממשלת ישראל לצאת למלחמה או לבטל הכרזת מלחמה?

בהקשר של חוק פינוי-פיצוי, הרי שבניגוד לזעקות של סגל, בית המשפט דווקא נתן סעד למפוני ההתנתקות, ואפילו סעד מרחיק-לכת: הוא לא הסתפק בביטול סעיפים מסוימים בחוק פינוי-פיצוי שהגבילו את סכום הפיצויים שקיבלו המפונים, אלא הוסיף ו"כתב" בסעיפים הללו סכומים חדשים, גבוהים בהרבה, מבלי להמתין למחוקק, כדי שהמפונים יקבלו פיצוי הולם. את זאת עשה בית המשפט תוך שהוא מתבסס על, לא תאמינו, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אותו חוק שהממשלה מבקשת לסרס כעת, בעידודו הנלהב של סגל.

הלאה. עמית סגל כותב ששופט שלום פסל חלק מפקודת מס הכנסה שאישרה הכנסת. הוא שוגה כמובן. להבדיל מפסק דין של בית המשפט העליון המבטל דבר חקיקה, כאשר השופט דוד רוזן, שהיה אז אכן שופט שלום, הצהיר על בטלות סעיף בפקודה, לא הייתה לקביעה זו שום השלכה מעבר לעניינם של שני הצדדים שהתדיינו לפניו.

עמית סגל כותב שהביקורת החריפה הנשמעת על הצעת "פסקת ההתגברות" היא "ניסיון בריוני להלך אימים", המתנהל "לא על בסיס עובדות אלא על בסיס היסטריה". מוטב לעמית סגל שייטול קורה מבין עיניו. מי שפועל כבריון המהלך אימים איננו בית המשפט, אלא אותם שרים וחברי כנסת מהקואליציה, הנחושים לערוך שינוי חוקתי מטלטל בלי לשקול אפילו מקצת מהמשמעויות מרחיקות הלכת שייצור שינוי כזה; בניגוד לדעתם של כל המומחים למשפט חוקתי בישראל; ובדרך של תמיכה בהצעת חוק פרטית, תוך עקיפת מערך הייעוץ המשפטי של הרשות המבצעת. אז מי כאן בדיוק הבריון.

עמית סגל טוען שבג"ץ ביטל את "חוק ערוץ 7", שהיה לשיטתו בסך הכול "חוק שנועד לאפשר גם לימין תחנת רדיו משלו". הוא רק שוכח לספר שהחוק הזה נתפר למידותיו של ערוץ 7 באופן החותר תחת עקרון שלטון החוק, כך שנקבע כי רק מי שהפר את חוק הבזק והשידורים במשך כמה שנים רצופות, יהיה זכאי לקבל רישיון שידור.

עמית סגל כותב שהשופט נעם סולברג כתב לאחרונה בפסק דין, ש"ידי בג"ץ מלאו באינספור עתירות של עמותות פוליטיות שביקשו תקדימים משפטיים ותהילה מול התורמים". הוא אפילו מביא ציטוט מפסק הדין של סולברג: "זמן שיפוטי יקר יורד לטמיון, תוך מתן העדפה בהקצאת משאבים שיפוטיים לעותר שרב את ריבו של האחר". עמית סגל שוגה כמובן. פסק הדין שממנו מצטט סגל לא ניתן בעתירה של "עמותה פוליטית" או של עמותה בכלל, המגישה עתירה ציבורית בשם אינטרס ציבורי רחב, אלא בעתירה שהגיש אדם פרטי נגד רשות המסים, בעניינם של אנשים פרטיים אחרים. אותו אדם, שזכה למקלחת צוננים מוצדקת מסולברג, באמת רב את ריבו של האחר (שיכול היה לעתור אך בחר לא לעשות זאת). לא כך ה"עמותות הפוליטיות" שסגל מנסה להשחיר.

עמית סגל כותב ש"בג"ץ מתיימר לדבר בשם הגנה על המיעוטים אך ברוב המקרים לא הושיט להם את העזרה". מוזר, נדמה לרגע שסגל מתרתח על כך שבג"ץ דוחה את הרוב המוחלט של העתירות המוגשות לו. אולי בית משפט יותר אקטיביסטי היה מספק את סגל. זה רק, איך נאמר, לא מתיישב עם התמיכה שלו ב"פסקת ההתגברות".

רשומה רגילה