על סדר היום

הגל העכור של השופט סולברג

סולברג

לא נעים לכתוב סרה בשופט בית המשפט העליון. בוודאי לא במישהו המועד להיות "החשוד המיידי". ביקורת על שופט כזה מעקרת את האפקטיביות של עצמה, שכן הדיון הופך להיות מוטה ומעוות מלכתחילה, עם התייצבות הקולות הרגילים מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה. אין טעם להקשיב למקהלות שכאלה.

ובכל זאת, לפעמים אין ברירה אלא לכתוב סרה. בהזדמנות קרובה אשתדל למצוא ולהאיר נושא שבו זכאי השופט נעם סולברג לפרגון או מחמאה. אבל זה לא יקרה היום.

בשנותיו הלא-רבות על כס השיפוט בערכאה הבכירה, הציג השופט סולברג עמדה בלתי מתפשרת בשאלת עיכוב ביצועם של נאשמים שנגזר עליהם עונש מאסר, ומבקשים שלא להתחיל בריצויו עד למתן פסק דין בערעור שהגישו על הרשעתם. הסוגיה הזו היא סוגיה מורכבת, כתבתי עליה בעבר, ושופטי העליון נחלקו בדעותיהם בנושא זה לאורך השנים. סולברג הציב את עצמו במקום די ברור, וליברלי יש לומר, על הרצף הזה.

במארס 2014 הורשע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בלקיחת שוחד בפרשת "הולילנד", בבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט דוד רוזן גזר עליו כזכור 6 שנות מאסר בפועל. אולמרט עירער לעליון, כמו יתר המורשעים בפרשה – הן על הרשעתו והן על גזר הדין. ברירת המחדל של ביצוע מאסרים בפועל, אף כשמוגש ערעור לערכאה גבוהה יותר, היא ביצוע מיידי של המאסר. בוודאי כך כשמדובר במאסר ממושך, המקטין את החשש שנתח גדול ממנו יחלוף בטרם יכריע בית המשפט העליון בערעור, באופן שעלול לגרום למאסר שהנאשם ריצה כמאסר-שווא, אם בית המשפט מחליט בדיעבד לזכותו.

אבל שאלת עיכוב הביצוע בפרשת הולילנד נחתה על שולחנו של סולברג, והוא החליט להפגין רוח נדיבות. "אכן, אינטרס ציבורי חשוב הוא אכיפה מיידית של גזר דין", פתח אז סולברג את הסברו, אך מיד פנה פניית פרסה: "הערעורים צריכים להיות אפקטיביים. ימים במאסר אינם הדירים, ועלינו למנוע חשש שמא יסתבר בדיעבד כי מי מהמערערים ישב בבית הסוהר לחינם".

אפשר היה להימנע מלומר שכבוד שופט העליון החליט להפלות לטובה את שועי הארץ ועשיריה, שהועמדו לדין והורשעו בפרשת הולילנד, ולהסתפק במסקנה שהשופט הפגין גישה ליברלית, פרוגרסיבית, לשאלת ביצוע עונשי מאסר בכלל. דהיינו, שלשיטתו ככלל צריך לעכב את עונשי המאסר עד לסוף הדיון בערעור בעליון, שמא "יסתבר בדיעבד כי מי מהמערערים ישב בבית הסוהר לחינם".

אפשר היה לטעון כך, לו רק היה השופט סולברג דבק בגישתו זו. אלא שביום שני השבוע נתן סולברג החלטה בשאלת עיכוב ביצוע מאסר, בנסיבות אחרות לחלוטין. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע נאשם ערבי בכך שהשליך שלושה בקבוקי תבערה לעבר ניידת משטרה בשפרעם, בהפגנה שהתקיימה במהלך מבצע "צוק איתן". הוא הורשע במסגרת הסדר טיעון בהתפרעות, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ניסיון לתקיפת שוטר ובקשירת קשר לביצוע פשע, ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל.

אותו נאשם, ששמו נאסר לפרסום מחמת היותו קטין, עירער לבית המשפט העליון על חומרת העונש, ובמקביל ביקש לעכב את ביצוע מאסרו עד למתן פסק הדין בערעור. אלא שהשופט סולברג החליט זו הפעם שלא להיענות לבקשה. והנימוקים שנתן – אולי היה מוטב שלא היו מוצאים את דרכם לנייר שעליו כותבים פסק דין של בית המשפט העליון.

"המסוכנות רבה לעת הזאת. אירועי דקירה, ירי וחמת זעם. אזרחים תמימים מותקפים, נפצעים ונהרגים, בגל עכור של הסתה ושפיכות דמים. אין הצדקה להעמיד את הרבים בסכנה שכזו. מידת הסובלנות ומרווחי הביטחון לעת רגיעה, משתנים לעת מהומה וסער ושפיכות דמים. מובן מאליו כי צורך השעה הוא להדק את הפיקוח, גם במחיר של פגיעה מסוימת בחירות".

לאורך הדורות מתהדרים שופטי העליון בכך שפסיקותיהם אינן מושפעות מ"רוחות השעה". שיקולים רציונליים מותרים ורצויים כמובן. אך היסחפות אחר רוח ההתלהמות הכללית, תוך קביעת עובדות שאין לשופט כל יכולת אובייקטיבית לקבוע, היא עניין אחר לגמרי. סולברג נכשל בכך. בנוסף, הוא נכשל בכך שהחלטתו שלו אינה מתיישבת עם הגישה שהפגין בעניינם של אולמרט ושות'.

אפשר לגזור כל מיני מסקנות, מבוססות ובלתי מבוססות, ממה שנתגלה בעניין זה ביחס לשופט סולברג. נסתפק בכך שזו לא הייתה שעתו השיפוטית היפה ביותר.

רשומה רגילה