ניתוח פסקי דין

עיכוב מאסרי הולילנד – עקרון האי-שוויון של העליון

סולברג

החלטתו של שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, לעכב את עונשי המאסר של מורשעי פרשת "הולילנד" עד למתן פסק דין בערעורים שהגישו לבית המשפט העליון, היא החלטה משפטית רעה. בלשון משפטית מכובסת קוראים לזה "מוקשית". הכוונה היא שזו החלטה שאיננה מתיישבת עם הדין הקיים בשאלת עיכוב ביצוע, איננה מנומקת כראוי, והיא יוצרת הלכה למעשה דין נפרד לאנשים מיוחסים. אם אתה אזרח "סתם", שהועמד לדין בבית משפט, הורשע ונידון למאסר – תישלח מיד למאסר; אך אם אתה אחד משועי-ארץ, פוליטיקאי לשעבר או איש-ממון, ייזהר בית המשפט העליון שמא תרצה ולו יום אחד מאחורי סורג ובריח, ובדיעבד יתקבל הערעור ויתברר שהיה זה מאסר שווא.

שלושה גורמים הביאו את השופט סולברג להגיע להחלטתו זו: האחד, החלטתו של בית המשפט העליון לשמוע את הערעורים בפרשת הולילנד בהרכב מורחב של חמישה שופטים. בכך אותת בית המשפט העליון, מבלי שנתבקש מצד מי מהצדדים, שמדובר בתיק "מיוחד". אפשר להעמיד פנים שהוא מיוחד מפני שמדובר ב"מסכת קשה של שחיתות", כפי שכתב סולברג בפתח החלטתו. אבל האמת היא שהוא מיוחד בשל רום-המעמד של הנאשמים בפרשה. בדיוק כפי שבערעור-אולמרט הקודם, בפרשות ראשונטורס-טלנסקי-מרכז ההשקעות קבע העליון הרכב של חמישה, כך גם הפעם. זהו נוהל דה-פקטו לראשי ממשלה לשעבר.

הגורם השני הוא החלטתו של סולברג לתת החלטה אחידה בעניינם של כל המורשעים שביקשו עיכוב ביצוע. סגנון הכתיבה של סולברג בהחלטתו הוא של דבר והיפוכו, משמיע הערה לכיוון אחד, ומיד מאזן עם הערה לכיוון ההפוך. "המערערים אינם עשויים מקשה אחת מבחינת טיב הראיות, העבירות והעונשים", הוא כותב, אך מיד מוסיף כי "בחינת המכלול מעלה קשרי גומלין והשלכה הדדית של טענות הערעור אחד על משנהו". לפיכך, החליט סולברג, על פי הצהרתו שלו, "כי דין אחד יהיה לכולם במה שנוגע לעיכוב ביצוע גזר הדין".

הגורם השלישי, שהוביל להחלטה לדחות באופן קולקטיבי את כלל המאסרים בפרשה, הוא חוסר היכולת המעשית לשלוח כעת לכלא את אורי לופוליאנסקי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. הרשעתו של לופוליאנסקי בעבירת שוחד, בנסיבות שונות מאלה של יתר לוקחי השוחד – ובראשן העובדה שהוא לא לקח שקל לכיסו אלא שהכספים הועברו כתרומות לארגון "יד שרה", ובעיקר העונש החמור שהוטל עליו, בדמות שש שנות מאסר בפועל – התקבלו כקשיחות יתר מצדו של שופט המחוזי דוד רוזן. התאכזרות של ממש. אם נוסיף לכך את מצבו הבריאותי הרעוע, ואת איומיו של סנגורו החדש של לופוליאנסקי, עו"ד יאיר גולן, שאמר לסולברג במהלך הדיון ביום חמישי האחרון כי שליחתו של לופוליאנסקי לכלא כעת משמעה "גזר דין מוות", קל להבין מדוע סולברג חשש ליטול על עצמו את האחריות לצעד נמהר שכזה. לופוליאנסקי אולי אשם בלקיחת שוחד, הוא אולי צריך לשבת במאסר, אבל לא תקופה כה ארוכה ולא כעת. קודם שהעליון יגלח כמה שנים מגזר הדין.

אם מעכבים ללופוליאנסקי

שלושת הגורמים הללו במצורף, לא הותירו למעשה לסולברג ברירה אלא להכריע כפי שהכריע. אם את עונשו של לופוליאנסקי יש לעכב, ואם מלכתחילה קבע סולברג לעצמו שייתן החלטה אחידה בשאלת עיכוב הביצוע לגבי כלל המורשעים, הרי שיש לעכב את עונשי המאסר של כולם, ואפשר גם לנמק זאת בנסיבותיו המיוחדות של התיק. לא בעובדה שמדובר בנאשמים מיוחסים חס וחלילה, אלא פשוט בנסיבותיה המורכבות של הפרשה.

אלא שההחלטה הזו שומטת את הקרקע מתחת לדין הקיים בשאלת עיכוב ביצוע עונשי מאסר. סולברג לא רק ממקם את עצמו, בין שופטי העליון לדורותיהם, כאחד הרחומים והמקילים בתחום עיכוב הביצוע – היו שופטים שגישתם הייתה מחמירה והיו כאלה שהקלו ככלל עם מבקשי עיכוב ביצוע – אלא ממקם את עצמו לגמרי מחוץ לסקאלה, תוך שהוא מפקפק בעצם העיקרון היסודי בנושא זה: העיקרון שלפיו מאסר מיידי הוא הכלל, ועיכוב ביצוע הוא החריג. ולא להיפך. על הדרך, סולברג מבסס את עיקרון האי-שוויון שנוקט בית המשפט העליון בעניינם של נאשמים בכירים. אחרי החלטתו של השופט יורם דנציגר בעניינו של משה קצב, לעכב את עונש המאסר שלו עד למתן פסק הדין בערעור, ולאור ההחלטה לעכב את עונשם של אולמרט ויתר מורשעי הולילנד כעת, ניתן לקבוע שבעניינם של מיוחסים, העליון הפך את הכלל לחריג, ואת החריג – כלומר את עיכוב הביצוע – לכלל.

וכיצד מנמק סולברג את גישתו? הוא מתחיל, כאמור, במס שפתיים: "מסכת קשה של שחיתות נחשפה בפרשת הולילנד, פרשות נוספות של קלקול והשחתה נכרכו באותו עניין". הוא ממשיך באותו קו: "חומרת העבירות ונסיבות ביצוען הריהן שיקול חשוב, וגם אורכן של תקופות המאסר שנגזרו על המערערים נזקף לחובתם". אך מיד עושה סיבוב פרסה: "במשפט בלתי שגרתי עסקינן, לא רק מפאת רוב חומרתן של עבירות השוחד והנלוות אליהן, ושל השחיתות הבוטה שפגיעתה רעה עד מאוד, אלא גם מחמת היקפו הגדול של המשפט ומורכבותו הרבה". אמור מעתה, אם להשתמש במטבע הלשון החביבה על השופט רוזן: אם משפטים פליליים מורכבים ובעלי היקף נרחב יסתיימו בהרשעת הנאשמים – סיכוייהם של אלה לזכות בעיכוב ביצוע מאסריהם גדול משל נאשמים אחרים.

סולברג עושה שמות גם במונח "האינטרס הציבורי". האינטרס הציבורי בשאלת עיכוב הביצוע, כפי שהוגדר אין-ספור פעמים על ידי בית המשפט העליון, הוא באכיפה מיידית. סולברג יודע זאת: "הדעת אינה נוחה כלל לראות מי שהורשע בדינו, נדון למאסר, והוא מסתובב חופשי ברחובה של עיר". אלא שכאן הוא מאמץ במלואו את טיעונה של עו"ד נווית נגב, סניגוריתו החדשה-ישנה של אולמרט, שאמרה בדיון בשבוע שעבר כי "אמון הציבור מותנה גם בהקפדה על זכויותיהם של נאשמים ומורשעים בפלילים. מאסר שמתברר בדיעבד כבלתי מוצדק פוגע כמובן בפרט, אך הוא גורע גם מאמון הציבור בשלטון החוק ובמערכת המשפט". אמור מעתה: מאסר של אזרח מן השורה לא יידחה ככלל, על אף החשש שיתברר בתום ערעור כבלתי מוצדק; ואולם מאסרם של מיוחסים יידחה גם יידחה, נוכח הצורך לשמר את "מאון הציבור".

הערעורים אינם ערעורי-סרק

מה עוד אפשר ללמוד מהחלטתו של סולברג לעכב את ביצוע המאסרים? כזכור, סולברג עצמו לא נכלל בהרכב חמשת השופטים שידון בערעורים עצמם. אבל נוכח העובדה שמדובר בהתייחסות ממשית מצד העליון לטענות הנאשמים, ונוכח העובדה שסולברג מורה למזכירות העליון לקבוע את הדיון בערעור בתוך שלושה חודשים מהיום, יש משקל מסוים לדבריו.

גם בעניין זה, נוקט סולברג גישת דבר והיפוכו. הוא מתחיל כך: "חלק מהטענות בערעורים אינו נושא אופי ערעורי". זו עמדה שממנה נובע שסיכוייהם של הנאשמים להפוך את הכרעת הדין, אינם גבוהים. הוא ממשיך באותו קו: "מרבית טענות המערערים הן בעניין של עובדה, חלקן באצטלה משפטית, חלקן מתפלמסות עם קביעות של מהימנות". ועוד: "על פני הדברים נראים עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססים, והערכה סבירה לעת הזו כי שהמערערים, רובם ככולם, אכן ירצו בסופו של דבר עונשי מאסר לתקופות משמעותיות".

אך מיד לאחר מכן הוא מאזן, ומסביר כי "הערעורים אינם ערעורי-סרק". הוא אף מונה את הטענות העיקריות של הנאשמים, שבעיניו ראויות להישמע: הבעייתיות בעדותו של עד המדינה שמואל דכנר, והצורך של בית המשפט העליון לוודא שהתימוכין הראייתיים לעדותו הם "חזקים דיים"; תקדימיות ההרשעה של "מאכער" בעבירת תיווך בשוחד; השאלה אם ניתן "להרשיע לחילופין" בעניינם של מאיר רבין ודני דנקנר; הקשר בין תרומה לשוחד, בעניינם של לופוליאנסקי ואלי שמחיוף; משמעותה של אי הוכחת תמורה בעבור כספי השוחד לעניין היסוד הנפשי; וההסתמכות הנרחבת על נסיבות ראייתיות.

"ימים במאסר אינם הדירים", כלומר אינם ניתנים להשבה, זו תמצית גישתו של סולברג, שהחליט ללכת כברת דרך משמעותית, אגב התעלמות מהלכות משפטיות מיוסדות, לטובת הנאשמים בתיק הולילנד. החלטתו שלא לעכב את תשלום הקנסות, מכיוון שאלה כן ניתנים להשבה במקרה של התהפכות התוצאה בערעור, היא בבחינת לעג לרש. (ע"פ 4456/14)

רשומה רגילה