חקיקה

הגבלת חברי הכנסת מלעתור לבג"ץ – בין זכות העמידה לזכות הגישה לערכאות

מסמך: הצעת חוק יסוד: הכנסת (תיקון: סייג להגשת עתירה בידי חבר הכנסת)

מהו מגרש המשחקים של חברי הכנסת? זוהי השאלה העומדת בבסיסה של הצעת חוק, שניסח ח"כ יואב קיש (הליכוד), ושאמורה לעלות לדיון מזורז בוועדת הכנסת, שבראשה עומד במקרה ח"כ קיש, בשבוע הבא. על-פי הצעת החוק, המהווה תיקון לחוק יסוד: הכנסת, לא יוכלו חבר כנסת מכהן או מפלגה המיוצגת בכנסת לעתור לבג"ץ בנושא ביטול חקיקה, או חקיקת-משנה שאושרה בכנסת, או בנושא ביטול החלטה שהתקבלה בכנסת, ככל שזו אינה נוגעת לעניינו האישי של חבר הכנסת.

צריך לציין: הצעת החוק אינה חוסמת חברי כנסת מלעתור לבג"ץ בכל נושא שהוא. היא מאפשרת להם, כמו לכל אזרח אחר, לעתור לבג"ץ במקרה הצורך, כנגד רשות מרשויות המדינה, במקרה שזו מקפחת אותם או שזכויותיהם נפגעות. אך היא מגבילה את האפשרות שחברי כנסת או סיעות המיוצגות בכנסת ישמשו עותרים ציבוריים בעתירות בנושאים שהוכרעו בכנסת, בין אם באמצעות חקיקה או באמצעות החלטות אחרות המתקבלות בכנסת, על ועדותיה וגופיה.

את הצעת החוק של ח"כ קיש, המכהן בתפקיד היוקרתי של יו"ר ועדת הכנסת אף שזו לו קדנציה ראשונה כחבר בית המחוקקים, יש לראות כמובן בהקשר רחב יותר: ההצעה היא חלק מהמתקפה הכוללת של גורמים בקואליציה ובממשלה על שלטון החוק. היא מהווה ניסיון לקצץ בכנפיו של בית המשפט העליון, ולצמצם את האפשרות שזה יעסוק בביקורת שיפוטית על הכרעות המתקבלות בכנסת. הניסיון להוציא את חברי הכנסת מרשימת העותרים הפוטנציאליים יביא לצמצום באפשרות המעשית להגשת עתירות ציבוריות לבג"ץ (גילוי נאות: אני עצמי ייצגתי כעו"ד כמה חברי כנסת בעתירותיהם לבג"ץ). בין אם היוזמה היא של ח"כ קיש עצמו, ובין אם הוא פועל בשמם של גורמים בכירים יותר בקואליציה, ברור שיוזמתו משתלבת בתמונה כללית יותר.

הצעת החוק הזו מבקשת ליצור זכות-חסר לחברי כנסת. דהיינו, מה שיהיה מותר לכל אדם – לשמש עותר ציבורי בעתירות לבג"ץ בעניינו חקיקת הכנסת והחלטות הכנסת – יהיה אסור לחברי הכנסת

מבחינה משפטית, הדילמה כאן מצויה במתח שבין זכות הגישה לערכאות לבין זכות העמידה בעתירות ציבוריות לבג"ץ. זו דילמה אמיתית, והיה יכול להיות נחמד אם הגורם היוזם את החקיקה היה עוסק בה ברצינות ובהעמקה הראויה. אך זה אינו המצב. כל שעשה ח"כ קיש הוא לצטט מתוך דברים שכתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אשר גרוניס, בפסק דין שעסק בשאלה האם שיעור ייצוא הגז הטבעי ממאגרי הגז שבמימיה של ישראל, יכול להיקבע בהחלטת ממשלה או שיש לקובעו במסגרת חקיקה ראשית בכנסת (בג"ץ 4491/13 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ממשלת ישראל (2.7.2014)).

באותו פסק דין, התייחס הנשיא גרוניס לעובדה שחלק מהעותרים שלפניו היו חברי כנסת, ולשאלה מדוע לא יתמודדו עם הסוגיה באמצעות הגשת הצעת חוק, במקום הגשת עתירה לבג"ץ. "התופעה שבמסגרתה החלו חברי כנסת לפנות באופן תדיר לבתי המשפט כעותרים ציבוריים", כתב גרוניס, "בהחלט מעוררת דאגה. זאת, על רקע ההנחה כי נבחרי הציבור יכולים לנסות ולקדם את העניינים המועלים בעתירות הציבוריות באופן בלתי אמצעי, במסגרת הליך החקיקה או באמצעים אחרים הנתונים בידי חברי הכנסת. לא יהיה זה מופרך לטעון, כי עתירות ציבוריות של חברי כנסת מוגשות לעתים על חשבון דיון ציבורי מקיף בהליכים הפנים-פרלמנטריים, מה שגורר אחריו, לא אחת, פגיעה במעמדה של הכנסת".

ח"כ קיש לא ערך מחקר מקיף כדי להגיע לציטוט הזה של גרוניס. הדברים הופצו במכתב לכלל חברי הכנסת על-ידי היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד איל ינון, לאחר שפסק הדין ניתן. קשה לומר שח"כ קיש מיישם בהצעת החוק שלו את רוח דבריו של גרוניס, שביקש להרחיב את הדיון הציבורי המקיף בנושאים הנדונים בכנסת. אחרת, מדוע הוא מבקש שהצעת החוק הפרטית שלו תוגש כהצעת חוק מטעם ועדה, מה שיאפשר זירוז הדיון בה וההצבעה עליה? ומדוע הוא מגיש אותה לוועדה שבראשותו, ולא פועל להעברתה לוועדת החוקה, כפי שראוי לעשות במקרים שמדובר בתיקון של חוק יסוד?

בסופו של דבר, מה שהצעת החוק הזו מבקשת ליצור הוא זכות-חסר לחברי כנסת. דהיינו, מה שיהיה מותר לכל אדם – לשמש עותר ציבורי בעתירות לבג"ץ בעניינו חקיקת הכנסת והחלטות הכנסת – יהיה אסור לחברי הכנסת. חוק שכזה נוגד הן את עקרון השוויון, הן את זכות הגישה לערכאות הנתונה לכל אדם, והן את רוחו של חוק חסינות חברי הכנסת, המבקש לתת בידם זכויות-יתר במטרה שאלה ישמשו כלים לביצוע תפקידם, ולא זכויות-חסר. אם יחוקק חוק כזה, דינו יהיה בטלות, בידי בית המשפט העליון. אם יימצא כמובן גורם אחר, שאינו חבר כנסת, שיגיש את העתירה.

רשומה רגילה