על סדר היום

הזכות להתראיין

בימים עברו, העיתונות התבססה בעיקר על דיווח בדבר עובדות. דברים שקרו בעולם. מלחמה פרצה, מנהיגים נפגשו, הפרלמנט חוקק חוק, כנופייה שדדה בנק. המציאות הייתה קלה להבנה ולא דרשה מומחיות מיוחדת. כל מה שהאדם הממוצע היה זקוק לו הוא כלי תקשורת שיבשר לו מה אירע. עד לפני שנים לא רבות, גערו עורכים בכירים בכתבים ועורכים זוטרים מהם במסדרונות העיתונים – אם מישהו עשה משהו, זה אולי חדשות. אם מישהו אמר משהו – זה כנראה לא חדשות. כלל אצבע טוב לעניין זה היה האיסור על נקודתיים בכותרת.

אך בתהליך הדרגתי, עם השנים, גם אמירות של אנשים מסוימים הפכו להיות מעשים הראויים להיקרא חדשות. אם שר הביטחון מאיים על מדינה שכנה בפיצוץ גשריה, הרי שאלה הם דיבורים חשובים, המשפיעים על העולם וראויים לסיקור עיתונאי. העולם הפך למקום מורכב ומסובך יותר. לא ניתן עוד להסתפק בדיווח עובדתי בלבד. צריך לתת הקשר, רקע פוליטי או היסטורי, דרכים שונות להבנת ההתרחשויות. בקיצור, צריך פרשנות.

הפרשנות הביאה עמה גם דעתנות, שכן, התברר שיש יותר מדרך אחת לפרש את המציאות. דעותיהם של אנשי עיתונות הפכו להיות מצרך עיתונאי לגיטימי. אבל אם לעיתונאים מותר להביע את דעתם, וזו חשובה מספיק כדי שגם אחרים יתעניינו בה, מה עם אנשים אחרים? פוליטיקאים? מומחים מן האקדמיה? בעלי תפקידים בכירים? דמויות ציבוריות בכלל? יש עניין לדווח על דעותיהם, שכן אלה מסייעות לאנשים מקרב הציבור בהבנת המציאות, עיכולה וגיבוש דעה משלהם.

בעידן הרשתות החברתיות, נדמה שלכל אדם יש דעה, ושמשקלן של כל הדעות שווה. ההבחנה בין דעה המבוססת על ידע ומומחיות לבין טוקבק חסר-משקל מיטשטשת. ובכל זאת, לא כל דעה המושמעת ברחבי הרשת זוכה לציטוט בכותרות העיתונים. ואולם בתקשורת הישראלית, צובר תאוצה בשנים האחרונות ז'אנר משונה של מתן לגיטימציה לחשיבותן של דעות המובעות על-ידי קרובי משפחה של קורבנות פיגועים וקרבות.

שורשיה של התופעה הזו, של ייחוס משקל וחשיבות לעמדותיו המדיניות-פוליטיות-ביטחוניות של אדם, אך בשל הטעם שהוא חווה אסון במשפחתו בשל אירוע ביטחוני, אינם נעוצים בהכרח במוטיבציה עיתונאית קלאסית. שהרי, עצם העובדה שאדם חווה אסון כזה, אינה הופכת אותו למומחה, או את דעתו לבעלת משמעות וראויה לפרסום, יותר מאשר דעתו של כל אדם אחר מקרב הציבור. הסיבה להתפתחות ההתעניינות התקשורתית בדבריהם של אלה, נעוצה בפונקציה אחרת שהתקשורת ממלאת – של "מדורת שבט" קולקטיבית, זירה ציבורית לעיבוד חוויות קשות של מלחמות, פיגועים, אסונות.

גם בעניין זה חלה אבולוציה. בעבר נהגו כלי התקשורת לשלוח בדחילו ורחימו כתבים לבתי משפחות חיילים שנפלו בקרב, כדי לדלות כמה פרטים על אודות ההרוג ואולי גם תמונת-ראש מהאלבום המשפחתי. הגישה המקובלת הייתה שהכתבים האומללים פולשים לפרטיותם של קרובי משפחה אבלים ברגעיהם הקשים והאינטימיים ביותר, לפעמים דקות בודדות לאחר שקיבלו את הבשורה הקשה מכל. אלא שהפרקטיקה הלכה והתגברה, עד שהיוצרות התהפכו: קרובי משפחה החלו להמתין לכתבים ולצלמים שיגיעו כדי שיוכלו למלא את חלקם בריטואל התקשורתי-ציבורי. הזכות להתראיין הפכה להיות מעין זכות קנויה, שבלעדיה חשו משפחות של הרוגי פיגועים כמי שהודרה זכותם להתאבל בפומבי.

בשנים האחרונות, אנחנו עדים לשלב חדש בתהליך הזה. כעת, קרובי משפחה של קורבנות אירועים ביטחוניים רואים לעצמם זכות לא רק להתראיין על אודות האסון ועל דמותו של קרוב המשפחה שנהרג, אלא שהם משיאים עצות בתחום המדיני, הביטחוני והפוליטי למנהיגי המדינה. לגיטימי כמובן שלכל אדם יש דעות בתחומים הללו, אחרי הכול זהו ביטוי של אזרחות טובה ומועילה, וטבעי שבסערת האבל יתערבבו בעיניהם הפרטי והציבורי, ובעת שתשומת הלב הציבורית מופנית אל האסון הפרטי שלהם – תתמזג דעתם בנושא האירוע הביטחוני הספציפי עם תפישתם הפוליטית-מדינית הכללית.

אך מדוע כלי התקשורת משתפים פעולה עם רצונם של קרובי משפחה אבלים לקבל במה בלתי מופרעת להשמעת דעותיהם הפוליטיות? האם זוהי עיתונות? במה הדבר תורם לקידום השיח הציבורי? בתקשורת הישראלית זכאים קרובי משפחה של קורבנות פיגועים להשמיע כל מחשבה שעולה על דעתם – ואיש אינו רשאי לבקרם כמובן, שכן הם נתונים בעיצומו של אבל ואובדן. בדרך זו מזדהם השיח הציבורי לעתים בדברי גזענות, אלימות, קיצוניות ללא גבול, עד לדברי הסתה וקריאות לביצוע רצח ופשעי מלחמה ממש. וכל זאת בלי שמץ של טיפול ביקורתי, הטלת ספק או קביעת גבולות.

זה הזמן לקבוע או לרענן כללים נושנים בדבר מהי עיתונות, ומה ראוי לדיווח עיתונאי, במטרה לחזק את שריר הסינון, שהלך והתנוון: העובדה שהתקיימה הלוויה של קורבן פיגוע, קרב או אירוע ביטחוני – כן; פרטים על מועד ההלוויה, מספר המשתתפים בה או דמויות ציבוריות שבאו להספיד – אם יש בפרטים אלה היבט ייחודי, כן; תוכן דברי ההספד של קרובי משפחה או דמויות פוליטיות – לא; סיפוריהם של קרובי משפחה של קורבנות אירועים ביטחוניים על חייו ואישיותו של ההרוג – לא במסגרת חדשותית, אולי רק בכתבת מגזין דומעת, רצוי שרק אם יש בדברים הקשר כללי ורחב יותר; דעותיהם ועצותיהם של בני משפחות של קורבנות אירועים ביטחוניים בתחום המדיני-ביטחוני-פוליטי – במחילה מכבודם, שיסתפקו בפוסט בפייסבוק.

פורסם לראשונה ב"העין השביעית" 5.7.2016

רשומה רגילה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s