ניתוח פסקי דין

כיצד גימד השופט סולברג את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה

שבוע ימים לקח לנשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, לצאת להגנת עמיתה לכס השיפוט בערכאה העליונה – השופט נעם סולברג. שבוע ימים שבמהלכו ספג סולברג ביקורות שהוטחו בו – תוך התמקדות בו אישית ולא בתוכן פסיקתו – בעקבות פסק הדין של בג"ץ בנושא סמכותה הבלעדית של הרבנות לנפק אישורי כשרות למסעדות.

נאור לא אוהבת להתבטא בפומבי בעניינים שבמחלוקת. כשהיא כבר עושה זאת, זה בדרך כלל מגיע ארוז באריזות ממלכתיות שונות. לפני שבועיים, בטקס פתיחת כנס הרצליה שהתקיים במשכן הנשיא, היא ניצלה את דברי הברכה שלה כדי לומר: "אין מקום לתיוגם של שופטים על פי השתייכות מגזרית כזו או אחרת. לא ראוי לצאת מהנחה מוקדמת כי שופט יפסוק בצורה מסוימת. הניסיון מלמד כי במקרים רבים לא ניתן לחזות מראש את תוצאתו של פסק דין".

התמיכה הפומבית של נאור בסולברג, אם גם מרומזת, והסערה שהתחוללה סביב השופט הדתי שתמך בשורה התחתונה בשימור המונופול הרבני על הענקת אישורי כשרות למסעדות – מפספסות את העיקר בפסק הדין. והעיקר איננו האשרור של בית המשפט העליון להוראותיו הדרקוניות של חוק איסור הונאה בכשרות. האמת היא, שבפסק הדין החדש גלומה מהפכה משפטית – לא פחות. שופטי בית המשפט העליון החליטו לגמד את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כמי שאחראי בלעדית על הצגת עמדתה המשפטית של המדינה בבתי המשפט, תוך שהם מתנערים מגישתו העקבית של העליון, שנהגה לאורך שנים, עד עתה.

הוויכוח על סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה להכתיב לדרג הפוליטי ולכל גורם אחר בשירות המדינה את העמדה המשפטית שרשויות השלטון ישמיעו בבתי המשפט – נמשך זה שנות דור. ואולם, לפחות מבחינתו של בית המשפט העליון, לא היה עוררין על סמכות זו.

ועדת המשפטנים בראשות השופט שמעון אגרנט, שדנה ב-1962 במעמדו וסמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, קבעה כבר אז כי עמדתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה מבטאת את הדין הקיים. ועדת אגרנט עשתה הבחנה בין כלל רשויות השלטון לבין הממשלה עצמה. באשר לממשלה, אף שעליה לקבל את הנחת המוצא שעמדת היועץ משקפת את הדין, שמורה לה היכולת להחליט כיצד לפעול במקרה מסוים לפי שיקול דעתה שלה. ואולם באשר ליתר רשויות השלטון, "לא יכול להיות ספק בדבר, כי מחובתן לראות את חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה כמדריכה בשאלות של חוק ומשפט".

ועדת שמגר, שמונתה בעקבות שערוריית מינויו של עו"ד רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה ב-1997, המשיכה באותו קו. "בבואו להציג דעתו בפני הרשויות", קבעה הוועדה, "משמש היועץ המשפטי לממשלה כפרשן המוסמך של החוק, כל עוד לא יצאה הלכה מלפני בית המשפט. כמובן שגם בהיעדר הכרעה שיפוטית קונקרטית בסוגיה שאליה מתייחס ייעוצו, נשען היועץ המשפטי על הפסיקה הקיימת והמחייבת, אשר לאורה ועל-פיה הוא בונה את פרשנותו".

לא רק עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את רשויות השלטון – אלא למעשה של כל היועצים המשפטיים ברשויות השלטון, המשמשים "זרועו הארוכה" של היועץ וכפופים לו מבחינה מקצועית. "היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, בכל הנוגע למתן חוות-דעת בדבר המצב המשפטי הקיים", קבע בעבר השופט מישאל חשין, "אינם 'יועצים' במובן השגור של המילה. חוות דעתם מחייבת את הרשויות. עמדתם המקצועית היא עמדת הרשויות. דעותיהם האישיות של נבחרים או של עובדי ציבור בדבר המצב המשפטי הקיים אינן רלוונטיות" (בג"ץ 4247/97 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים נ' שר הדתות (3.12.1998)).

כוחו זה של היועץ המשפטי לממשלה איפשר לו, במקרים שונים, להימנע מלהגן על עמדת הרשויות בבית המשפט, במקרה שזו לא תאמה את הדין לתפישתו; וכן – לכפות על השלטון ייצוגה של עמדה משפטית השונה מעמדתם של בעלי התפקיד עצמם. כך למשל אירע בפרשת רפאל פנחסי ב-1993, שבה גרס היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש כי על ראש הממשלה יצחק רבין להעביר מכהונתו את סגן השר מש"ס נוכח הגשת כתב אישום נגדו. בדיון בבג"ץ השמיעה הפרקליטות, בשם היועץ המשפטי, עמדה שונה מזו של רבין, אם כי גם דעתו שלו הובאה לידיעת השופטים.

השופט אהרן ברק גיבה את גישת היועץ: "אמת, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה שונה הייתה מעמדתו של ראש הממשלה. הם ביקשו לשכנע זה את זה, אך הדבר לא עלה בידם. במצב דברים זה, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג לפנינו את ראש הממשלה על-פי תפישתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. הטעם העומד ביסוד גישה זו נעוץ בהשקפה, כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת" (בג"ץ 4267/93 אמיתי נ' ראש הממשלה (8.9.1993)).

גישה עקבית זו של בית המשפט העליון הגיעה כנראה לסיומה לפני שלושה שבועות, בפסק הדין החדש.

במסגרת המחלוקת בדבר יכולתן של מסעדות בירושלים להציג שלט המעיד על כשרות המזון, אף שהן אינן מפוקחות על-ידי הרבנות הראשית, התברר שהיועץ המשפטי לממשלה והרבנות הראשית מחזיקות בפרשנויות שונות של החוק. מטבע הדברים, עמדתה של הרבנות הייתה קשוחה יותר, בעוד שהפרשנות היועץ לחוק הייתה מתונה יותר. במאי 2015 התקיים בבג"ץ דיון בעתירה. השופטים כנראה התרגזו על העובדה שלא זו בלבד שהיועץ המשפטי לממשלה אינו מאפשר לרבנות להשמיע את עמדתה שלה בפני בית המשפט, אלא שנציגי היועץ עצמם – אנשי הפרקליטות – שבתו באותם ימים.

השופטים החליטו איפוא, כי על היועץ המשפטי לממשלה להציג בבית המשפט גם את עמדת הרבנות – וזאת על אף התנגדותו הנמרצת לכך. אלא שבתום הדיון לא נחה דעתם של השופטים, והם החליטו לאפשר לרבנות להגיש את עמדתה בכתב, באמצעות ייצוג נפרד, של היועץ המשפטי של הרבנות, ולא באמצעות הפרקליטות. "לא היה מקום לשלול מהרבנות הראשית את יומה בבית המשפט", נזף השופט סולברג ביועץ המשפטי לממשלה בפסק הדין, ובהתייחס ספציפית לנושא הכשרות – הקרוב כנראה ללבו – הוסיף כי "שינוי מן הנהוג ומן המקובל הלכה למעשה במשך עשרות שנים, לא יכול שייעשה מבלעדי פתחון פה הולם לרבנות הראשית וטיעון ממצה מטעמה. ראוי היה ליועץ המשפטי לממשלה לאפשר את השמעת טענות הרבנות הראשית, ולא לחצוץ בינינו לבינה".

גישת בית המשפט בפרשה זו יצרה אנומליה – ולפיה היועץ המשפטי לרבנות, עו"ד הראל גולדברג, שאמור להיות בימים כתיקונם כפוף מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה, הציג בבית המשפט עמדה החולקת על עמדת מי שממונה עליו. בכך תרם בית המשפט למצב שבו המדינה מדברת בשני קולות בבית המשפט, מצב שהדעת אינה סובלת.

השופט אליקים רובינשטיין הסתייג מעמדה זו, וציין כי ראוי שהאפשרות לייצוג נפרד "תהא חריגה ונדירה מאוד … על-פי ניסיוני במילוי תפקיד היועץ המשפטי לממשלה במשך קרוב לשבע שנים, אין מקום ל'פירוק לגורמים' של הייעוץ המשפטי כגוף ממלכתי אינטגרטיבי … נשווה בנפשנו מה יהא אם יבוא כל משרד ממשלתי בנושאים שונים לבית המשפט בלוויית ייצוג משלו, והעמדות אף יהיו סותרות – מה תהא עמדת המדינה? … עלי להזהיר בכל לשון מביזור הייעוץ המשפטי, העלול – במידה גבוהה של סבירות – להיות מנוצל שלא לטובה ולגרום לתוצאות לא טובות בעליל".

השופט אורי שהם הצטרף לדברים אלה: "יש ליתן לפרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה את משקל הבכורה, משום היותו הפרשן המוסמך של החוק, כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת. במדרג הסמכויות המשפטיות במערכת השלטונית, עמדתו הפרשנית של היועץ המשפטי לממשלה גוברת, ככלל, על עמדתם של יועצים משפטיים של משרד ממשלתי או של גוף ממלכתי אחר".

דברים נאים של השופט שהם – אלא שבית המשפט פסק לבסוף אחרת (בג"ץ 6494/14 שי גיני נ' הרבנות הראשית (6.6.2016)). את השלכותיה של ההלכה החדשה על מעמדו המקצועי של היועץ המשפטי לממשלה בקרב רשויות השלטון עצמן, ועל יכולתו לאכוף את עמדתו המקצועית-משפטית על כלל המשפטנים האמורים לשמש שלוחיו ונציגיו – נראה כבר בקרוב, כאשר עמדתו של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שלא לאפשר לנציבת הביקורת על הפרקליטות, היוצאת, הילה גרסטל, ייצוג נפרד בבג"ץ, תעמוד גם היא למבחן.

רשומה רגילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s