על סדר היום

הגל העכור של השופט סולברג

סולברג

לא נעים לכתוב סרה בשופט בית המשפט העליון. בוודאי לא במישהו המועד להיות "החשוד המיידי". ביקורת על שופט כזה מעקרת את האפקטיביות של עצמה, שכן הדיון הופך להיות מוטה ומעוות מלכתחילה, עם התייצבות הקולות הרגילים מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה. אין טעם להקשיב למקהלות שכאלה.

ובכל זאת, לפעמים אין ברירה אלא לכתוב סרה. בהזדמנות קרובה אשתדל למצוא ולהאיר נושא שבו זכאי השופט נעם סולברג לפרגון או מחמאה. אבל זה לא יקרה היום.

בשנותיו הלא-רבות על כס השיפוט בערכאה הבכירה, הציג השופט סולברג עמדה בלתי מתפשרת בשאלת עיכוב ביצועם של נאשמים שנגזר עליהם עונש מאסר, ומבקשים שלא להתחיל בריצויו עד למתן פסק דין בערעור שהגישו על הרשעתם. הסוגיה הזו היא סוגיה מורכבת, כתבתי עליה בעבר, ושופטי העליון נחלקו בדעותיהם בנושא זה לאורך השנים. סולברג הציב את עצמו במקום די ברור, וליברלי יש לומר, על הרצף הזה.

במארס 2014 הורשע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בלקיחת שוחד בפרשת "הולילנד", בבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט דוד רוזן גזר עליו כזכור 6 שנות מאסר בפועל. אולמרט עירער לעליון, כמו יתר המורשעים בפרשה – הן על הרשעתו והן על גזר הדין. ברירת המחדל של ביצוע מאסרים בפועל, אף כשמוגש ערעור לערכאה גבוהה יותר, היא ביצוע מיידי של המאסר. בוודאי כך כשמדובר במאסר ממושך, המקטין את החשש שנתח גדול ממנו יחלוף בטרם יכריע בית המשפט העליון בערעור, באופן שעלול לגרום למאסר שהנאשם ריצה כמאסר-שווא, אם בית המשפט מחליט בדיעבד לזכותו.

אבל שאלת עיכוב הביצוע בפרשת הולילנד נחתה על שולחנו של סולברג, והוא החליט להפגין רוח נדיבות. "אכן, אינטרס ציבורי חשוב הוא אכיפה מיידית של גזר דין", פתח אז סולברג את הסברו, אך מיד פנה פניית פרסה: "הערעורים צריכים להיות אפקטיביים. ימים במאסר אינם הדירים, ועלינו למנוע חשש שמא יסתבר בדיעבד כי מי מהמערערים ישב בבית הסוהר לחינם".

אפשר היה להימנע מלומר שכבוד שופט העליון החליט להפלות לטובה את שועי הארץ ועשיריה, שהועמדו לדין והורשעו בפרשת הולילנד, ולהסתפק במסקנה שהשופט הפגין גישה ליברלית, פרוגרסיבית, לשאלת ביצוע עונשי מאסר בכלל. דהיינו, שלשיטתו ככלל צריך לעכב את עונשי המאסר עד לסוף הדיון בערעור בעליון, שמא "יסתבר בדיעבד כי מי מהמערערים ישב בבית הסוהר לחינם".

אפשר היה לטעון כך, לו רק היה השופט סולברג דבק בגישתו זו. אלא שביום שני השבוע נתן סולברג החלטה בשאלת עיכוב ביצוע מאסר, בנסיבות אחרות לחלוטין. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע נאשם ערבי בכך שהשליך שלושה בקבוקי תבערה לעבר ניידת משטרה בשפרעם, בהפגנה שהתקיימה במהלך מבצע "צוק איתן". הוא הורשע במסגרת הסדר טיעון בהתפרעות, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ניסיון לתקיפת שוטר ובקשירת קשר לביצוע פשע, ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל.

אותו נאשם, ששמו נאסר לפרסום מחמת היותו קטין, עירער לבית המשפט העליון על חומרת העונש, ובמקביל ביקש לעכב את ביצוע מאסרו עד למתן פסק הדין בערעור. אלא שהשופט סולברג החליט זו הפעם שלא להיענות לבקשה. והנימוקים שנתן – אולי היה מוטב שלא היו מוצאים את דרכם לנייר שעליו כותבים פסק דין של בית המשפט העליון.

"המסוכנות רבה לעת הזאת. אירועי דקירה, ירי וחמת זעם. אזרחים תמימים מותקפים, נפצעים ונהרגים, בגל עכור של הסתה ושפיכות דמים. אין הצדקה להעמיד את הרבים בסכנה שכזו. מידת הסובלנות ומרווחי הביטחון לעת רגיעה, משתנים לעת מהומה וסער ושפיכות דמים. מובן מאליו כי צורך השעה הוא להדק את הפיקוח, גם במחיר של פגיעה מסוימת בחירות".

לאורך הדורות מתהדרים שופטי העליון בכך שפסיקותיהם אינן מושפעות מ"רוחות השעה". שיקולים רציונליים מותרים ורצויים כמובן. אך היסחפות אחר רוח ההתלהמות הכללית, תוך קביעת עובדות שאין לשופט כל יכולת אובייקטיבית לקבוע, היא עניין אחר לגמרי. סולברג נכשל בכך. בנוסף, הוא נכשל בכך שהחלטתו שלו אינה מתיישבת עם הגישה שהפגין בעניינם של אולמרט ושות'.

אפשר לגזור כל מיני מסקנות, מבוססות ובלתי מבוססות, ממה שנתגלה בעניין זה ביחס לשופט סולברג. נסתפק בכך שזו לא הייתה שעתו השיפוטית היפה ביותר.

רשומה רגילה

2 מחשבות על “הגל העכור של השופט סולברג

  1. מיכאל הגיב:

    הרשימה פה היא עיוות של החלטת השופט סולברג. עיכוב הביצוע של כלל מורשעי הולילנד היה כתוצאה, בעיקר, של טענות המערערים שאינן "טענות סרק" ועליהן להישמע ויש בכוחן אולי לשנות את פסק הדין. ההשוואה למיידה בקבוק התבערה היא מופרכת. מיידה הבקבוקים הודה, וצריך להדגיש את מה שלא הדגשת, הנאשם הודה במסגרת הסדר הטיעון במעשים שיוחסו לו. כל ערעורו הינו על חומרת העונש. כלומר אין כאן ערעור על עצם ההרשעה כמו במקרה הולילנד. אין כאן סיכוי שהנאשם יזוכה וישיבתו בכלא הייתה לריק. כמו כן השופט סולברג חייב את המערערים לשלם את סכומי הקנס הגבוהים שהוטלו עליהם והשאיר את חילוט רכושם ע"י המדינה. הרמיזות לעניין עויינות השופט סולברג כלפי נאשמים ממוצא מסויים הן מכוערות. כמו כן האמירה שלך שאין ל"רוח השעה" כל השפעה על בית המשפט היא לא נכונה. העליון במספר מקרים קבע כי ישנן עבירות שעקב הפיכתן למכת מדינה הוא יחמיר בענישה עליהם על מנת להרתיע (ראה גניבות רכב בשנות התשעים). כלומר ישנו שיקול של רוח הזמן והשעה המשפיע על בית המשפט. כמו כן חקיקה המחמירה או מקלה עם עבירה מסויימת, יהוו אינדיקציה בענישה לעניין אלו שעברו את העבירה לפני ההקלה/החמרה. אגב צריך לשים לב שהעונש שהושת על מיידה הבקבוקים – תשעה חודשי מאסר – הינו עונש מקל בהתחשב במכלול העבירות בהן הוא הורשע (וכאן שוב יכול להיות גם השיקול של סיכויי ערעור נמוכים על חומרת גזר הדין לאור העונש עליו מערערים).

  2. zg הגיב:

    מגוחך להשוות בין שתי החלטות שאין ביניהן כל דמיון. כפי שבוודאי ידוע לכותב, יש מגוון שיקולים בעניין עיכוב הביצוע, ולכן כדי להשוות צריך למצוא מקרים דומים. אפשר לבקר את סולברג על הנימוק שמצא בעניין (שאגב מבוסס על פסקי דין רבים של השופט חשין ז"ל שעליו נכתבו בבלוג זה שבחים עצומים לאחרונה), אך הקישור להולילנד הוא פופליסטי וחסר כל רלוונטיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s