על סדר היום

סיכום כהונה | הפורמליסט. נשיא העליון גרוניס פורש

נשיא בית המשפט העליון הפורש, אשר גרוניס. צילום: חטיבת דובר המשטרה

נשיא בית המשפט העליון הפורש, אשר גרוניס. צילום: חטיבת דובר המשטרה

חברי הכנסת מהאגף הימני של המערכת הפוליטית חככו ידיהם בהנאה. במהלך חקיקתי זריז ושנוי במחלוקת, הצליחו בראשית שנת 2012 לתקן את "חוק הקדנציות" שיזם בשעתו שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, כך שיתאפשר מינויו של שופט לנשיא בית המשפט העליון, גם אם נותרו פחות משלוש שנים עד לסיום כהונתו. בכך איפשרו את מינויו של השופט אשר גרוניס לנשיא, עם פרישתה של הנשיאה הקודמת, דורית ביניש. אלמלא התיקון לחוק, שזכה כמובן לכינוי "חוק גרוניס", היה נמנע מגרוניס מלשמש בתפקיד זה, שכן חסרו לו 41 ימים לאופק הכהונה שלו, במועד פרישתה של ביניש.

אך גרוניס סירב לקבל עליו את התיוג שכפו עליו אנשי המערכת הפוליטית, ובהזדמנות הראשונה הוכיח שהוא אינו מונח בכיסו של איש, וכי הוא איננו השמרן הקיצוני שראו בו חלק מהפוליטיקאים. כבר בנאום ההשבעה שלו במשכן הנשיא, היוו חלק מהצהרותיו שטרות שגרוניס נטל על עצמו לפרוע בהמשך. "עלינו לשמור על המסורת המפוארת של בית המשפט העליון", הוא אמר באותו מעמד, "על בית המשפט העליון לעמוד על המשמר ולהבטיח כי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת יפעלו תוך הקפדה על זכויות הפרט". גרוניס הוסיף: "כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו חייב להגן על הרשות השופטת".

זמן קצר לאחר מכן, נקרתה בפני גרוניס ההזדמנות לשדר מסר כפול – הן בדבר אי-תלותו במי שסייעו למינויו, והן בדבר חובת הממשלה לציית לפסקי דין של העליון. זה קרה במסגרת הליך שבו ביקשה המדינה, בהנחיית הדרג הפוליטי, לפתוח מחדש פסק דין חלוט של בג"ץ, שהורה לה לפנות חמישה מבני קבע ב"גבעת האולפנה", סמוך להתנחלות בית-אל (בג"ץ 9060/08). בפסק הדין נרשמה התחייבותה המדינה לממש את צווי ההריסה עד למועד מסוים, והמדינה ביקשה לבטל את התחייבות נוכח רצונה לבחון מחדש את מדיניות ההריסה של מבנים לא חוקיים.

הרכב בג"ץ, בראשות גרוניס, רשף אש וגופרית על התנהלות המדינה בהחלטתו לדחות את בקשתה. "דווקא בהליכים בפני בג"ץ", כתב, "יש חשיבות מיוחדת לקיום ההתחייבות של המדינה ולשמירה על עקרון סופיות הדיון. קבלת עמדת המדינה, לפיה הרצון לבחון מחדש את המדיניות מהווה עילה לפתיחת הליך שהסתיים, עשויה להוביל לתוצאות קשות. מדיניות, מטבע הדברים, אינה עניין סטטי. האם בכל פעם שתיבחן מחדש מדיניות כלשהי תבקש המדינה לפתוח הליכים שהסתיימו בפסק דין?!"

אפשר לייחס את המוטיבציות שהניעו את גרוניס, כבר בשלבים הראשונים של כהונתו כנשיא העשירי של בית המשפט העליון, לשגר מסר ציבורי כה ברור. ואפשר גם להיזכר שגרוניס, פורמליסט ושמרן משפטי ברוחו של פרידמן האקדמאי – לא פרידמן המיניסטר – פשוט ביקש לפרוע את השטרות שעליהם חתם בנאום ההשבעה, לרבות הצורך לשמר את מסורת כיבוד פסקי הדין של העליון. גישה זו הופגנה גם באוגוסט 2013, בפסק דין שבו ביטל בית המשפט העליון את "הלכת שמש" הוותיקה, שנקבעה ב-1959, ושעסקה בחלוקת הסמכויות הענייניות בין בתי משפט השלום למחוזיים (רע"א 3749/12).

לאורך השנים הביעו שופטים בכל הערכאות ביקורת קשה על ההלכה, טענו שהיא ארכאית ואינה עומדת במבחן הזמן. חלקם הרחיקו לכת אף יותר – ופעלו במפורש או במשתמע בניגוד לה. על כך בדיוק יצא קצפו של גרוניס. "ההתעלמות המופגנת מהלכת שמש, ובעיקר פסיקה בניגוד בוטה לה, חייבו להוות עבורנו, כשופטים, תמרור אזהרה מפני הסכנות הרבות הטמונות בסטייה של ערכאות אחרות מתקדים מחייב של בית המשפט העליון", הוא כתב, "אם נשלים עם מצב שבו ערכאות נמוכות מחליטות, ביום בהיר, לבטל הלכה של הערכאה העליונה, תהפוך מערכת המשפט שלנו ל'מערכת שופטים', שבה כל שופט עושה כרצונו בלא לראות עצמו מחויב לפעול על פי תקדימים מחייבים".

לא "עוד מאותו דבר"

שלוש שנים אחרי חקיקת "חוק גרוניס" והשבעתו לנשיא בית המשפט העליון, מגיעה כעת לסיומה כהונתו של אחד מנשיאי העליון המורכבים והמעניינים. בניגוד לנשיאים קודמים כשמגר וברק, גרוניס בפירוש לא היה "עוד מאותו דבר". במובן זה, אף שמדובר בנשיאות קצרה יחסית – זו של מרים נאור, שתחל בקרוב, תהיה קצרה אף ממנה – קשה לאבחן באופן מובהק את ההשפעה שתיוותר לתקופתו על המרקם הגנטי של ערכאת השיפוט הבכירה. נכון, מדובר בשופט שמרן, חובב יציבות, ודאות שיפוטית ופרוצדורה קפדנית. מצד שני, לא מדובר במקביל הישראלי לשמרנות קיצונית, כמו למשל אנטונין סקאלייה בבית המשפט העליון האמריקאי.

המדד שהתקבע בשיח המשפטי הישראלי לבחינת "מידת האקטיביזם" סופר את פסקי הדין שבהם הורה העליון על בטלות חקיקה ראשית של הכנסת. במדד זה, גרוניס חתום על כמה וכמה פסקי דין כאלה, אם כי תמיד כשהצטרף לפסילת חקיקה, עשה זאת כמי שכפאו שד. ועוד יותר מכך, עמדותיו של גרוניס בעניינים חוקתיים נגזרות מתוך תפישה, יוצאת דופן בין שופטי העליון, הבוחנת את עמדות הרוב והמיעוט הפוליטי בסוגיה הנדונה. על-פי גישה זו, על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לקיים ביקורת שיפוטית על חוקתיות חוק, רק במקרים שבהם החוק המדובר מהווה שימוש של הרוב הפוליטי בכוחו כדי לפגוע במיעוט. במקרה ההפוך, קובע גרוניס, שבו המיעוט הוא זה הזוכה לפריבילגיה הפוגעת בעקרון השוויון, על בית המשפט להותיר את מלאכת התיקון לכוחות הפוליטיים עצמם.

כך פסק למשל גרוניס, בשניים מפסקי הדין שעסקו לאורך השנים בגיוסם של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם – זה שדחה ב-2006 את העתירה לביטולו של "חוק טל" (בג"ץ 6427/02), וזה שקיבל את העתירה לביטולו ב-2012 (בג"ץ 6298/07). "ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית מן הטעם של פגיעה בשוויון", כתב גרוניס, "תהא מוצדקת כאשר החוק פוגע במנגנונים הדמוקרטיים, כאשר הוא פוגע ביחידים ככאלה או שפגיעתו היא בקבוצות מיעוט. במקרה דנא הסכימה קבוצת הרוב, כחלק מפשרה חברתית, ליתן זכות יתר לקבוצת המיעוט".

בפסק הדין שביטל סעיפים בפקודת מס הכנסה, שהעניקו הטבות מס ליישובים יהודיים ללא קריטריונים שוויוניים (בג"ץ 8300/02), הצטרף גרוניס להחלטה לבטל את החוק, וציין במורת רוח כי "בית המשפט נאלץ להתערב בחקיקה ראשית, שעה שהן הרשות המחוקקת והן הרשות המבצעת מכירות בפגמים שבחוק. עם זאת, אותן רשויות אינן מביאות בעצמן לתיקון הפגמים שבחקיקה אלא מפנות את התפוח הלוהט למגרשה של הרשות השופטת. אילו תיקנו הרשויות האחרות את הטעון תיקון, לא היה בית משפט זה מתערב בחקיקה של הכנסת".

בתחום הדיאלוג החוקתי בין הרשויות, חשוב לציין עמדה מקורית שפיתח גרוניס, ולפיה לא כל כרסום בזכות אדם, הנעשה בתיקון חקיקה, מוריד בהכרח את הזכות מתחת לרמה המובטחת בחוקי היסוד ומצריך התערבות שיפוטית. כך למשל, ביטול הזכות האוטומטית לערר שני על מעצר פגע מן הסתם בזכות לחירות, אך לא בהכרח הורידה מתחת לרמה המובטחת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בג"ץ 2442/11). עמדה דומה נקט גרוניס בפרשת התיקון לחוק הקובע את מנגנון הצמדת גובה התשלום לגימלאי צה"ל (בג"ץ 5998/12), שם כתב כי "לא כל שינוי לרעה במצב החוקי הוא בהכרח חציית הרף החוקתי ופגיעה בזכות חוקתית של העותרים".

על אף גילויים אלה של גישה שיפוטית שמרנית, שינס הנשיא הפורש את מותניו ונאבק ביוזמת החקיקה שעלתה בחודשים האחרונים, לחוקק "פסקת התגברות" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שתאפשר לכנסת להתגבר, ברוב של 61 ח"כים, על פסיקות מבטלות-חקיקה של העליון. בטקס השבעת שופטים בבית הנשיא שהתקיים בנובמבר 2014 אמר גרוניס כי הוא "מוצא קושי רב בהצעה זו. הוראה המאפשרת לכנסת לקבוע, כי חוק מסוים יהיה תקף על אף פסיקת בית המשפט, עלולה להוביל לכך שבית המשפט לא יוכל להגשים את תפקידו ולשמש מחסום אחרון מפני עריצות הרוב. יש להיזהר מקביעתה של פסקת התגברות בהיעדר הסדרה כוללת של פעילות הכנסת כרשות מחוקקת וכאסיפה מכוננת".

מתעב את עילת הסבירות

עמדתו של גרוניס ביחס לפסילת חוקים משתלבת היטב עם גישתו ביחס לעילת הסבירות במשפט המינהלי – עילה שממנה הוא סולד סלידה עזה. לאחר הרשעתו של שר המשפטים לשעבר חיים רמון בביצוע מעשה מגונה, ולאחר שלא נקבע שיש קלון במעשהו, מונה רמון מחדש לממשלת אולמרט – לכהונת המשנה לראש הממשלה. העתירה כנגד מינויו לתפקיד זה נדחתה ברוב דעות (בג"ץ 5853/07), כשגרוניס מנצל את הבמה כדי לכרסם בהיקפה של עילת הסבירות, שהתרחבה לדידו בימיו של אהרן ברק יתר על המידה. גם כאן, ראה גרוניס לנכון להותיר את השאלות שבמחלוקת להסדרה פוליטית באמצעות הכנסת והממשלה.

"העילה של חוסר סבירות אינה חדשה במשפטנו", כתב גרוניס, "עם זאת, בעשורים האחרונים היא עברה שינוי והתפתחה לממדים קרובים לאלה של 'נורמת על'. תוך כדי התפתחות זו היא בלעה לתוכה, כאדם שאינו יודע שובע, עילות פרטיקולריות שהוכרו בעבר. חסרונה הגדול של עילה זו בהיקפה דהיום נמצא ברמת ההפשטה הגבוהה שלה, המעצימה את שיקול הדעת השיפוטי וממילא מגדילה את אי הוודאות המשפטית. נראה, כי לעתים כאשר בית המשפט מתערב בהחלטה בשל חוסר סבירות, הוא מעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות. אפשר שראוי לחזור לשימוש במינוח של חוסר סבירות קיצוני, שדומה שנשתכח במקצת".

עקרון כיבוד "דין הבוחר" המשתקף בהכרעות פוליטיות, המוביל להימנעות של בית המשפט מהתערבות שיפוטית, ניכר היטב גם בפרשת ראשי הערים שהואשמו בפלילים – צבי בר, שלומי לחיאני, יצחק רוכברגר ושמעון גפסו. חודשים אחדים לקראת הבחירות המוניציפליות ב-2013, לאחר שביוזמת גרוניס ניצל בר מהדחה מכהונת ראש עיריית רמת-גן, על יסוד הצהרתו כי לא יתמודד על כהונה נוספת (בג"ץ 5141/11), התנערו עמיתיו של גרוניס לעליון מגישתו, והחליטו להורות על הדחתם של ראשי הערים האחרים מכהונתם, נוכח כתבי האישום שהוגשו נגדם (בג"ץ 4921/13). גרוניס שנותר לבדו בדעת מיעוט, סבר כי "נוכח העובדה שהבחירות לרשויות המקומיות עומדות בפתח, אין הצדקה להתערבות שיפוטית. אין זה ברור לי מדוע לא ניתן להמתין לתוצאות הבחירות, ובדרך זו לגלות האם הציבור מוכן ונכון להצביע עבור מועמדים שכיהנו כראשי רשויות מקומיות ואשר מעל ראשם תלויים כתבי אישום".

בשם היעילות

אחת התשוקות המקצועיות של גרוניס בתחום המשפט, אם אפשר להתבטא כך, נעוצה בתחום הפרוצדורה והיעילות השיפוטית. גם כשהוא נדרש לשאר רוח, נתונים מעייניו לענייני פרוצדורה. יש דברים שכנראה חזקים יותר מהאדם. "כשופט בערכאה הדיונית הוא מעולם לא חרג ממכסת 30 הימים שמקצה הדין לכתיבת פסק דין", ספד גרוניס לשופט אדמונד לוי, שהלך לעולמו במארס אשתקד. לא היה כמעט נאום שנשא במהלך כהונתו, בין בטקסי השבעת שופטים בין בכנסים משפטיים, שלא הזכיר שם היבט סטטיסטי כלשהו בדבר המאמץ להתגברות על מלאי התיקים הפתוחים בערכאות השונות.

כנשיא, פעל גרוניס בכמה אפיקים במטרה להגביר את ההתייעלות. הוא עורר את זעמם של ארגוני המגזר השלישי, כאשר פעל להגדלת סכומי ההוצאות שהוטלו עליהם, במקרים שעתירותיהם לבג"ץ, כעותרים ציבוריים, נדחו. נטייתו להרחיב את ההרכבים בעליון שידונו בעתירות בעלות היבטים עקרוניים יכולה להיתפש דווקא כצעד נוגד-יעילות, אך למעשה הייתה זו דרכו לחסום כל אפשרות לקיומו של דיון נוסף באותן סוגיות. גרוניס גם גיבש נוסח מעודכן לנוהל שפירסמה לראשונה קודמתו בתפקיד, ביניש, המצמצם במידה ניכרת את האפשרות לדחות דיונים לבקשת אחד הצדדים או באי-כוחם.

נוהל נוסף שגרוניס הוא תומך נלהב שלו, הוא זה המבקש לקיים משפטים "מיום ליום", שפירושו בחיי המעשה שלושה או ארבעה דיונים בשבוע בתיקים בעלי היקף נרחב. כבר ב-2009 רשם גרוניס תקדים, כשסירב לאפשר את בקשת סנגוריו של הנשיא לשעבר משה קצב, להתפטר מהייצוג במחאה על החלטת הרכב השופטים במחוזי לקיים את הדיון במתכונת אינטנסיבית (ע"פ 5865/09). "אי-קיום החובה בדבר שמיעה רציפה פוגע הן באינטרס הציבורי והן באינטרס של הנאשם", הוא נימק, "אין ספק בדבר, ששמיעה רציפה תביא לקיצור משך המשפט. במקומותינו אין זה נדיר שהליך משפטי נפרש על פני שנים … קשה לקבל שמשפטו של הנאשם יימשך במשך שנים ארוכות".

על רקע הערות אלה, קשה שלא לתמוה נוכח הסחבת שנקט הרכב בראשות גרוניס עצמו, שדן בערעור הפרקליטות על זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט בפרשות ראשונטורס וטלנסקי (ע"פ 8080/12). הערעור, שהוגש בשלהי 2012, נדון בפני הרכב מורחב של 5 שופטים ביולי 2013, ומאז "נדחה לעיון" למשך קרוב לשנה. מי שעוררה את התיק לחיים הייתה דווקא הפרקליטות עצמה, שלבקשתה הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לצורך גביית ראיות ועדויות חדשות. אלא שפיתול מאוחר זה בעלילה איננו מעלים את העיכוב התמוה שנקט ההרכב במתן פסק דין.

ואם בתיקי אולמרט עסקינן, גרוניס נקט צעד חריג במסגרת הערעור המתנהל בעליון בפרשת הולילנד (ע"פ 4456/14) כשהחליט, בלא שנתבקש על-ידי מי מהצדדים, להוציא מההרכב את השופט יורם דנציגר ולהחליפו בשופט צבי זילברטל. זאת, נוכח העובדה שדנציגר הוא חבר קרוב של עו"ד קנת מן – המייצג את אחד הנאשמים בתיק הולילנד. הקפדתו הפתאומית של גרוניס בעניין זה אינה תואמת את גישתו הכללית בתחום פסלות שופטים, שהייתה גישה מצמצמת ביותר, וכמעט לא איפשרה שימוש אמיתי בבקשות פסלות שופטים בערכאות השונות, גם במקרים שהצדיקו זאת.

דומה שגישתו הכללית הגורסת שיש לתת לשופטים גיבוי מוחלט, בלי קשר לכשלים שדבקו בהתנהלותם, התבטאה יותר מכל בהחלטתו לפטור את השופטת ורדה אלשיך בנזיפה, על אף ממצאיו החריפים של נציב התלונות על שופטים, אליעזר גולדברג, בפרשת "הפרוטוקול המשופץ". אלשיך, בגיבויו של גרוניס, המשיכה בכהונתה כאילו לא אירע דבר עד לפרישתה בכבוד ויקר מכס השיפוט.

אפילוג

האם גרוניס פרע את השטרות שעליהם הכריז עם השבעתו לנשיא? גם אחרי פריטתם לפרוטות של הישגיו וכישלונותיו, התשובה אינה ברורה. תורמת לה העובדה שיותר מנשיאים קודמים לפניו, גרוניס נותר לא פעם בדעת מיעוט, כנגד חבריו לבית המשפט העליון. מותר לשופט כמובן לאחוז בדעתו, ומותר להחזיק גם בדעות מיעוט, אך כשמדובר בנשיא העליון, יש לעובדה זו משקל בהערכת מידת ה"מנהיגות המשפטית" שגילה, ויכולתו לשכנע את חבריו בצדקת עמדותיו.

נטייתו של גרוניס להיוותר בעמדת מיעוט, ניכרה עוד קודם למינויו כנשיא. לצד עמדתו בפרשת חוק טל ב-2012, גם בפרשת ההכרה בגיורי-קפיצה רפורמיים לצורך מתן מעמד לפי חוק השבות, תמך גרוניס בעמדת המיעוט ששללה הכרה שכזו (בג"ץ 2597/99); כשופט צעיר בעליון הוא נותר במיעוט בפרשה שבה פסל בג"ץ את פיטומם של אווזים בנימוק של התאכזרות לבעלי חיים (בג"ץ 9232/01); ובפרשת יששכרוב, שבה הוסמכו בתי המשפט הפליליים לפסול ראיות שהושגו שלא כדין, הוא נותר בדעת מיעוט מול שמונה מחבריו (ע"פ 5121/98). בעת כהונתו כנשיא נותר גרוניס במיעוט בפסק הדין שבו בוטל בפעם השנייה התיקון לחוק למניעת הסתננות (בג"ץ 7385/13), וכאמור גם בפרשת רוכברגר.

בהזדמנות מרכזית אחת נטל לידיו גרוניס בכל זאת את מושכות ההנהגה השיפוטית. גרוניס לא היה שבע רצון, בלשון המעטה, מפסק דינו של העליון בערעורה של העיתונאית אילנה דיין על חיובה בלשון הרע בתביעתו של סרן ר' (ע"א 751/10). בסמכותו כנשיא העליון, הוא הורה לקיים דיון נוסף בפרשה, שיתמקד בשאלה שהעסיקה אותו, אף שספק אם הייתה מרכזית להכרעה בתיק – תחולת ה"אמת לשעתה" כממלאת את יסוד "אמת הפרסום" במסגרת ההגנות בחוק לשון הרע. בהמשך, כראש ההרכב המורחב בדיון הנוסף (דנ"א 2121/12), ביטל את הלכת ה"אמת לשעתה" והוביל דרישה שלפיה רק אמת לאמיתה, כולל כזו שהתגלתה לאחר הפרסום המקורי, תאפשר את הגנת "אמת הפרסום".

אולי יש בכך תנא-דמסייע בניסיון לאפיין את דרכו המקצועית: את משקלו כראש הרשות השופטת הטיל הנשיא העשירי של בית המשפט העליון אך ורק בנושאים הקרובים לליבו, ושהיו חשובים מספיק בעיניו.

רשומה רגילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s