יומן משפטי

יומן משפטי | האם קמפיין ישראל ביתנו יתמקד בחקירת השחיתות החדשה? ואם כן?

פאינה

1. במערכת הבחירות הנוכחית, ככל שניתן להעריך, השר אביגדור ליברמן לא יעמוד במרכזה של פרשת שחיתות, הזמנה לשימוע או העמדה לדין. אך החיכוך בין יו"ר מפלגת "ישראל ביתנו" לבין מערכת אכיפת החוק, נמשך במלוא עוזו גם לקראת הבחירות לכנסת ה-20. לפני בחירות 2013, כזכור, החליט היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לסגור את תיק חברות הקש נגד ליברמן, ולהעמידו לדין בפרשת השגריר בבלארוס. כעת עומדים נבחרי ציבור בכירים ממפלגתו ופעילי שטח שונים במרכז החקירה, שהפכה השבוע לחקירה גלויה, ובראשם סגנית השר פאינה קירשנבאום והשר לשעבר סטס מיסז'ניקוב.

עיתוי הפיכת החקירה לגלויה מעלה באופן טבעי את השאלה האם המשטרה והפרקליטות לוקים בלהיטות-יתר בעניינו של ליברמן, שלא לומר במוטיבציה פוליטית, להשפיע על תודעתו של הציבור, זמן קצר לפני שהוא מממש את זכותו הדמוקרטית בקלפי. פרקליט המדינה, שי ניצן, המלווה בצוותא עם היועץ יהודה וינשטיין את החקירה הזו משלביה הראשונים, התייחס לכך אמש (ה'), באוניברסיטת בר-אילן, בכנס שנערך לרגל פרישתה של השופטת עדנה ארבל מבית המשפט העליון.

"המועד שתוכנן למעבר משלב של חקירה סמויה וממודרת לחקירה גלויה תוכנן ונקבע זמן רב לפני שמישהו יכול היה לצפות את תהליך התפזרות הכנסת והמעבר לבחירות", אמר פרקליט המדינה, "לכן נדמה לי שהטענות שהועלו כאילו פרוץ החקירה תוכנן ממניעים פוליטיים הן פשוט עורבא פרח, וחבל שטענה זו נשמעת. המועד נקבע זה מכבר, ולא ניתן לדחות את המעבר לחקירה גלויה בחצי שנה, מחשש שדבר קיומה ידלוף".

האמת היא שהחשש מדליפת החקירה היה יותר מחשש ערטילאי. יום אחד לפני תחילת החקירה הגלויה, עוד מיהרה המשטרה לבית משפט השלום בראשון לציון, והוציאה צו איסור פרסום גורף, על קיום החקירה, כל פרט מפרטיה ואל על עצם קיומו של הצו. נוכח השמועות שהחלו להתרוצץ ברשתות החברתיות, ניסחו במשטרה את הצו באופן כה מעורפל, עד שקשה היה לדעת לאיזו חקירה הוא מתייחס. ועם זאת, באגף החקירות במשטרה דאגו לוודא שהכתבים הרלוונטיים בכלי התקשורת השונים יודעים לקשר את הצו הגורף עם המידע שכבר זלג אליהם, בעניינה של סגנית השר קירשנבאום.

היבט אחר של הפרשה נחשף לפני למעלה משבועיים, על ידי תחקירן "גלובס" משה ליכטמן. בכתבתו חשף ליכטמן מידע חדש הנוגע לתרומה השנויה במחלוקת שהעבירה מפלגת "ישראל ביתנו" לאיגוד הכדורסל, מעודפים שהצטברו אצלה מכספי מימון מפלגות. "במסגרת תרומה בגובה מיליון שקל", כתב ליכטמן, "שניתנה לפני שלוש שנים, שולמה עמלת תיווך בגובה כ-100 אלף שקלים לבתיה כהן, אשתו של רמי כהן, מנכ"ל משרד החקלאות. כהן הוא חבר בכיר בישראל ביתנו וממקורביו של אביגדור ליברמן". את עמלת התיווך, תיאר ליכטמן, קיבלה חברת "ב.כ עומר ייעוץ", שבבעלותה של בתיה כהן. עומר הוא שם נכדתם של בני הזוג בתיה ורמי כהן.

האתנחתא הקומית בידיעתו של ליכטמן מגיעה בתגובה שמסרה פאינה קירשנבאום: "מדובר בניסיון פתטי לחמם איטריות קרות, העניין כבר פורסם ונבדק והוכח כי לא היה שום פגם בהתנהלות ישראל ביתנו, אלא להיפך: היא פעלה בצורה ראויה, שקופה ונקייה לטובת חיזוק הספורט בישראל".

בעקבות פרסום זה ואחרים, כשלחלק נכבד מהנחקרים כבר היה יסוד לחשוד שבמשטרה מתקיימת פעילות חקירתית בעניינם, עמדו ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, ניצב מני יצחקי, פרקליט המדינה ניצן והיועץ המשפטי וינשטיין בדילמה: האם ללכת לפי הגישה שגיבש בזמנו אליקים רובינשטיין בכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, ולהקפיא את החקירה עד לאחר הבחירות מחשש שמא ייראו רשויות אכיפת החוק כמבקשות להשפיע על תוצאות הבחירות; או לנקוט את גישת יורשו בתפקיד, מני מזוז, שביטל את הנחייתו של רובינשטיין שלא לסכם חקירות.

"פעילות רשויות אכיפת החוק בתקופת ערב בחירות תתנהל כסדרה גם ביחס להליכים בעניינם של נבחרי ציבור ומועמדים לבחירה", כתב מזוז בהנחייתו ב-2005, "והטיפול בתיקים אלה יהיה ככלל בהתאם למהלך העניינים השוטף. בתיקי חקירה נגד נבחרי ציבור או מועמדים, שהטיפול בהם הסתיים, תוכל המשטרה לפרסם את מסקנותיה כמקובל. ככלל אין מקום גם להשהות טיפול בתיקים נגד נבחרי ציבור או מועמדים, שהגיעו לאחר חקירה לפרקליטות או לתביעה המשטרתית לצורך החלטה אם להגיש כתב אישום, ואולם לפי הצורך יובאו הדברים בפני היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה".

ניצן, בנאומו בבר-אילן, בחר לצטט את מזוז, ולא את רובינשטיין. אפשר להניח שגם החשש שאם החקירה הגלויה תידחה עד לאחר הבחירות, יאפשר העיכוב לחשודים שלל הזדמנויות לשבש את החקירה, להעלים ראיות ולסכל את מיצויה. במשטרה ובמשרד המשפטים בחרו באופציה היחידה הבאה בחשבון – להימנע משיקולים זרים, לוותר על הקרב התדמיתי העוסק בשאלה האם תוטח בהם האשמה כזו או אחרת, ולהתמקד בביצוע תפקידם – חקירת פשעים והבאת הנאשמים לדין.

קלפי

גרוניס יוריד את אחוז החסימה? לא בטוח שלא

2. ביום ראשון הקרוב ידון הרכב מורחב של תשעה שופטי בג"ץ, בראשות נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, בשתי עתירות שעשויות לשנות את כללי המשחק בבחירות הקרובות. מדובר בעתירות שהוגשו בחודש מאי האחרון, לאחר שהכנסת קיבלה את התיקון לחוק הבחירות לכנסת, המעלה את אחוז החסימה מ-2% ל-3.25%, דהיינו קרוב לארבעה מנדטים. זו איננה הפעם הראשונה שבה בג"ץ דן בעתירה נגד העלאת אחוז החסימה. ב-1991 נדחתה עתירה כזו, בעקבות העלאת אחוז החסימה מ-1% ל-1.5% (בג"ץ 4329/91). אלא שפסק הדין ההוא קדם לחוקי היסוד של 1992, שהעלו את עקרון השוויון למדרגה חוקתית גבוהה מבעבר.

ביחס לעתירות החדשות, ביקש בתחילה הנשיא אשר גרוניס, הן מהפרקליטות והן מהלשכה המשפטית של הכנסת, המשיבות לעתירות, להסכים לדון בהן כאילו הוצא צו על-תנאי, מה שהיה עשוי לפשט את הליך הדיון בעתירות. הפרקליטות הסכימה, אך הכנסת סירבה לכך, וגרוניס קבע את העתירות לדיון ראשוני באפריל 2015. לאחר שהכנסת החליטה להתפזר, התברר שיש להקדים את לוח הזמנים לדיון, שתוצאותיו ישפיעו גם על הבחירות הקרובות. לפיכך הוצא צו על-תנאי בשתי העתירות, על אף התנגדות הכנסת, ונקבע הרכב מורחב לדיון.

לקראת הדיון בעתירות, הגישו השבוע האגודה לזכויות האזרח וארגון עדאלה בקשה משותפת להצטרף לדיון במעמד של "ידידי בית המשפט", ולחזק את ההיבטים העקרוניים והציבוריים בדיון המשפטי. מבחינת העיגון המשפטי של הבקשה, יש בה החמצה של הזדמנות לדון בהיבטים החוקתיים, לטובת נימוק בעל אופי פוליטי, המתמקד בצורך לאפשר לציבור ערביי ישראל לבחור בין מפלגות שונות המייצגות זרמים שונים, ולא לכפות עליהם איחוד מלאכותי. בשל האופי ה"פוליטי" של העתירה, המנתח את דפוסי ההצבעה של הציבור הערבי, נראה שיקל על השופטים לדחות את העתירה.

בדרך כלל, כשבית המשפט העליון מקיים דיון בהרכב המורחב, פירוש הדבר המתנה ארוכה עד לפסק דין עקרוני, עמוס הנמקות וציטוטים. לא הפעם. השופטים הבטיחו שלא זו בלבד שהכרעתם תינתן עוד לפני מועד הבחירות, אלא שפסק הדין יפורסם עוד לפני המועד האחרון להגשת הרשימות המבקשות להתמודד בבחירות הקרובות לוועדת הבחירות המרכזית. הנימוקים המפורטים יינתנו, מן הסתם, במועד אחר. כך שלפסק הדין, ולהערות שישמיעו השופטים בדיון ביום ראשון, צפויה להיות השפעה רבה על המהלכים הפוליטיים בתקופה הקרובה ממש. השפעה ישירה שכזו מצד בג"ץ על הליכי הבחירות, הייתה בפעם האחרונה ב-2005, כשבג"ץ קבע כי המועד החוקי לעריכת הבחירות איננו 2007, והקדים את מועד הבחירות בשנה תמימה.

ואולי, על אף ההערכה שהושמעה לעיל, יחליטו השופטים בכל זאת להתערב ולפסול את החקיקה, שהונעה מתוך כוונה להגביה את חומות כניסתן של מפלגות חדשות לבית המחוקקים. האם הנשיא הפורש בקרוב, גרוניס, יחליט בכל זאת להותיר חותם דרמטי במשפט החוקתי? שימו לב לדברים שכתב גרוניס בשנת 2006, בפסק הדין שדחה את העתירות לביטול חוק טל (בג"ץ 6427/02): "התערבות של בית המשפט תהא מוצדקת במקרים בהם המחוקק משנה את כללי המשחק, באופן שעלול לעוות את עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי", הוא כתב, "לשבש את הכלל לפיו לכל אחד יש קול אחד או להקשות על קבוצת מיעוט להפוך לקבוצת רוב". כדוגמה לחוק כזה, ציין גרוניס "העלאה של אחוז החסימה לרמה כה גבוהה עד שהדבר עלול להביא להדרה של קבוצות מיעוט מן המערכת הדמוקרטית-ייצוגית".

כך שאולי לא אפסה תקוותם של העותרים. לכל הפחות, ייאלץ גרוניס להתמודד עם הדברים שהוא עצמו כתב לפני שמונה שנים.

עמונה

סיפור המסגרת של המאחזים

3. ועוד מגזרת גרוניס: כמו בסיפור מסגרת, נראה שנשיא העליון מבקש לסיים את כהונתו באותו אקורד שבו החל אותה. בשנת 2012, חודשים אחדים לאחר שהתיישב על כס הנשיא, ישב גרוניס בראש הרכב שדן בבקשת המדינה לפתוח מחדש פסק דין חלוט, בשאלת פינוי חמישה מבני קבע ב"גבעת האולפנה", סמוך להתנחלות בית-אל (בג"ץ 9060/08). המדינה התחייבה לממש את צווי ההריסה עד למועד מסוים, אך עם התקרב המועד פנתה מחדש לבג"ץ בבקשה לבחון מחדש את מדיניות ההריסה של מבנים לא חוקיים. גרוניס רתח, גער בנציגי הפרקליטות ודחה את הבקשה: "האם בכל פעם שתיבחן מחדש מדיניות כלשהי תבקש המדינה לפתוח הליכים שהסתיימו בפסק דין?!"

אתמול (ה') פירסם בג"ץ, באיחור רב, את פסק דינו בעתירה אחרת, נפיצה לא פחות – לפינויו של המאחז הלא-חוקי עמונה, שהוקם על קרקעות פלסטיניות פרטיות (בג"ץ 9949/08). יותר משש שנים חלפו מאז הוגשה העתירה, ונדמה שדי בנתון זה כדי לקבוע שבעוול המשפטי הזה שותפים לא רק המדינה, אלא גם בית המשפט. מי שמעכב הכרעה שיפוטית שנים כה ארוכות, שבהן אנשים מצמיחים שורשים בקרקע לא להם, מסכל במו ידיו את הסיכוי שהכרעתו תביא לתוצאה צודקת במציאות.

צווי ההריסה למבני המאחז הוצאו כבר מזמן, אבל בשטחים יש לכללי המשפט היגיון משלהם, והעובדה שיש צווים איננה מלמדת שיש חובה גם לממשם. משהו שמזכיר את האמירה האלמותית של ראש הממשלה לוי אשכול: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". ב-2006 מומשו, בהוראת בג"ץ, צווי הריסה לגבי תשעה מבנים לא חוקיים במאחז. הטראומה הציבורית בעקבות ההתנגשות האלימה בין כוחות צה"ל והמשטרה לבין המתנחלים, באותו אירוע, לא תימחה עוד זמן רב. המדינה, אגב, לא חולקת על כך שמבני המאחז הוקמו שלא כחוק על קרקע פרטית, ואף התחייבה בעבר לפנות את המאחז כולו, אך על פי השיטה הידועה, עם התקרב מועד מימוש ההתחייבות, צצו טענות על עסקאות מכר שונות ומשונות, והפינוי הוקפא לצורך בירורן.

כעת פקעה סבלנותם של השופטים, והם החליטו לקבל את העתירה, להורות למדינה לממש את צווי ההריסה – אך העמידו לה לא פחות משנתיים ימים למילוי ההתחייבות. "לא בנקל מורים אנו על ביצוע של צווים שמתוקפם יפונו מבני היישוב, המשמשים למגורים של תושביהם במשך שנים לא מעטות", כתב גרוניס עם יותר משמץ של אירוניה, "אין ספק כי השלכות ביצועם של צווי ההריסה קשות וכואבות הן עבור התושבים ובני משפחותיהם, שהשתקעו ביישוב והקימו בו קהילה משותפת. עם זאת, אין בקושי זה כדי לאפשר הכשרה של בנייה בלתי חוקית על קרקע פרטית, ואין בו כדי להצדיק אי-אכיפה של הדין".

רשומה רגילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s