על סדר היום

החוק לביטול דה-פקטו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

 

משמורת

בתקופתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, הוא הקדיש חלק ניכר מנאומיו הפומביים לשאלת הדיאלוג החוקתי בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. לא כמו היום, כשהנשיא גרוניס מתמקד בסוגיות ברומו של עולם כמו נהלי דחיית דיונים ותפוקות סטטיסטיות של שופטים. ברק, שניסה לשכך את גלי הזעם מצד פוליטיקאים ומלבי-שנאה אחרים כלפי העליון בכל פעם שניתן פסק דין הפוסל חקיקה של הכנסת, דיבר בשבח אותו דיאלוג חוקתי. הוא ניסה להסביר שכשבית המשפט פוסל דבר חקיקה, זה לא בהכרח סוף פסוק. הכנסת חוקקה חוק, בית המשפט קבע כי הוא איננו חוקתי, הכנסת יכולה לחוקק מחדש (בתקווה שהפעם ההסדר יהיה פחות פוגעני מבחינת זכויות אדם), וחוזר חלילה.

כשטענו נגד ברק שלבית המשפט העליון כלל אין סמכות מפורשת בחוקי היסוד לפסול דברי חקיקה, הוא נהג להתריס בתגובה – לכנסת יש אפשרות לבטל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אפילו ברוב של שניים נגד אחד. זה לא חוק יסוד משוריין, אם הכנסת רוצה היא רשאית לעשות זאת. ברק יכול היה להרשות לעצמו דיבורים שכאלה בתקופה ההיא, מן הסתם מאחר שהעריך שאין שום סיכוי שכך אכן יקרה. שביטול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא מדע בדיוני. שהכנסת לעולם לא תעז לפגוע באחד הדגלים המרכזיים של זכויות האדם בישראל.

הזמנים השתנו. ברק ספון בלשכתו במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובכנסת מכהנים הח"כים איילת שקד (הבית היהודי), שמעון אוחיון (ישראל ביתנו), משה גפני (יהדות התורה), רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), זבולון כלפה (הבית היהודי), שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי), אורית סטרוק (הבית היהודי) ומירי רגב (הליכוד). אבירי הדמוקרטיה האלה לא יכולים להתמודד עם העובדה שבג"ץ פסל, לא פעם אחת אלא פעמיים, את התיקון לחוק למניעת הסתננות שחוקקה הכנסת – החוק שאיפשר לכלוא, פעם לתקופה של שלוש שנים ואח"כ לתקופה של שנה, מבקשי מקלט בישראל שאינם חשודים בשום עבירה פלילית ושלא מתנהל נגדם הליך של גירוש, כי אין לאן. אז הם החליטו לחוקק – לא את חוק ההסתננות בפעם השלישית, במתכונת התואמת את חוקי היסוד, אלא את החוק לביטול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

עוד רגע נחזור לשאלה החוקתית, אבל לפני כן הערה אחת בעניין חוק ההסתננות. ח"כ רגב וחבריה היו בין אלה שהפנו אצבע מאשימה כלפי בית המשפט העליון בשתי הפעמים שבהן ביטל את החוק. תראו, היא אמרה לציבור, וגם לתושבי דרום תל-אביב הסובלים מנוכחותם של מבקשי המקלט האפריקאים בשכונותיהם, בית המשפט העליון אשם. הוא לא סופר אתכם. הוא אחראי לסבל שלכם. זו ציניות ועזות מצח מצד רגב ויתר הפוליטיקאים.

מי שאשם במצב היא הממשלה, שלא טרחה לבנות גדר בגבול היבשתי עם אפריקה עד לאחר שנכנסו לכאן עשרות אלפי בני אדם בדרך היבשה, ומי שבמשך שנים רבות הפעילה מדיניות של דלת מסתובבת לטובת קבלני כוח-אדם מתעשרים, שבמסגרתה הוטלו לכאן ומכאן אלפי עובדים זרים מכל העולם. אלא שחלקם, כמו שקורה לעתים עם המין האנושי, הצמיחו כאן שורשים, התחתנו, פתחו עסק, השתקעו. עכשיו הפוליטיקאים מחפשים את מי להאשים – ובית המשפט העליון הוא קורבן קל.

איום אמיתי

הדיאלוג החוקתי בין בית המשפט העליון לבין הכנסת, היה אמור להצמיח כעת גירסה שלישית של החוק למניעת הסתננות. בפעמיים הקודמות ניסחה הממשלה חוקים, שהתקבלו על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, אך הוכרזו כבלתי חוקתיים בידי הרכבים מורחבים של בג"ץ. הכשל המרכזי, והדבר כבר נכתב כאן בעבר, הוא בכך שאיש במערכת הפוליטית, ולמרבה הצער גם במשרד המשפטים, לא הבין את משמעות פסק דינו של בג"ץ, שקבע כי החוק הראשון (זה שאיפשר כליאה למשך 3 שנים) איננו מידתי.

כשאדם שאיננו משפטן שומע את המונח "מידתיות", הוא כנראה מדמה בנפשו סרגל או כוס-מדידה לאפיית עוגות. אין בעיה, הוא אומר לעצמו, 3 שנים זה "לא מידתי", אז נחוקק שנה אחת. כאילו מידתיות ומידה הן מילים זהות. הן לא. מידתיות היא מונח מורכב יותר, והשופטים יוצאים מגדרם כדי להסביר זאת בשפה שווה לכל נפש, בתוך פסק הדין. אפשר להבין איך הפוליטיקאים לא הבינו את העניין. ממילא לא מצפים מהם באמת לקרוא את פסק הדין. אבל אי אפשר להבין איך במשרד המשפטים לא טרחו להסביר להם את העניין.

אז במקום ניסיון שלישי של הכנסת לחוקק חוק שיעמוד באמות המידה החוקתיות, קיבלנו כעת הצעת חוק פרטית, שיזמה ח"כ איילת שקד, ושתעלה ביום ראשון הקרוב על שולחנה של ועדת השרים לענייני חקיקה. קשה לומר בשלב זה אם מדובר בפרובוקציה פרלמנטרית-פוליטית חסרת סיכוי ממשי, או בהצעת חוק המאיימת באמת להפוך לחלק מספר החוקים שלנו. אך מכיוון שיוזמי החוק, שהניחו אותו על שולחן הכנסת כבר בדצמבר 2013 מבקשים להעלותו לדיון בקריאה טרומית במליאה כבר בשבוע הבא, ולכן הוא מובא לדיון בוועדת השרים לחקיקה, כדאי לפי שעה להתייחס אליו כאל איום אמיתי.

מדובר בהצעה לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בכך שלחוק היסוד ייתוסף סעיף נוסף, הקרוי "תוקפו של חוק חורג". אותו סעיף יקבע כי "הוראת חוק הפוגעת בזכויות שלפי חוק-יסוד זה תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 8, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר".

צריך להסביר את כוונתם של יוזמי החוק. כבר היום, למי שאינו יודע, מותר לכנסת לחוקק חוקים הפוגעים בזכויות האדם המעוגנות בחוקי היסוד. מותר לחוקק חוק הפוגע בכבוד האדם, או בחופש התנועה, או בחופש העיסוק, או בזכות לפרטיות, או בזכות לחיים או בזכות לקניין. אלא שכל חוק שכזה, הפוגע בזכות יסוד, צריך להיות בהתאם ל"פסקת ההגבלה" – כלומר בחקיקה ראשית או בתקנות שהותקנו על-פי הסמכה בחקיקה ראשית; באופן התואם את ערכיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית; החקיקה צריכה להיות לתכלית ראויה; והיא צריכה להיות מידתית (קיימים מבחני-משנה למונח המידתיות, לא זה המקום לפרטם).

אלא שיוזמי החוק רוצים לאפשר לכנסת לפגוע בזכויות האדם שבחוקי היסוד גם באופן לא מידתי; או בחוק שנחקק לתכלית שאינה ראויה; או בחוק שאיננו תואם את ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של המדינה. הם רוצים כרטיס פתוח. הם רוצים לחוקק ככל העולה על נפשם, תוך התעלמות מוחלטת מחוקי היסוד. בשני העשורים שחלפו מאז חוקקו חוקי היסוד בדבר כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, התבסס בכנסת המונח הלא-פורמלי הקרוי "מבחן בג"ץ". חברי כנסת, העוסקים בתהליכי החקיקה, דנים בינם לבין עצמם אם הצעת החוק המסוימת "תעבור מבחן בג"ץ" או לא. כעת אפשר יהיה לשכוח מהדיון המתיש. אפשר יהיה לחוקק כל חוק, בלתי חוקתי ככל שיהיה. כל שדרוש הוא שהחוק עצמו יצהיר על כך שהוא פוגע בזכויות האדם שבחוק היסוד, ושיעבור ברוב של 61 ח"כים.

אז נכון שהיום ניתן לחוקק חוקים בכל רוב, גם של שניים נגד אחד, ו-61 זו לכאורה מגבלה פרלמנטרית. אבל רק למראית עין. 61 זה המספר המינימלי של חברי קואליציה. בלעדי 61 אצבעות לטובת ראש הממשלה, הממשלה לא הייתה מושבעת לכהונתה. כך שמגבלת 61 ח"כים איננה מגבלה של ממש, אלא כלי עבודה של הקואליציה, שתוכל, אם תרצה בכך, להכשיר כל שרץ חקיקתי, פוגעני וקיצוני ככל שיהיה. אפילו פרופ' דניאל פרידמן, בתקופתו כשר המשפטים בין 2007 ל-2009, לא העז לחוקק "פסקת התגברות" על פסקי-דין-מבטלי-חקיקה של העליון ברוב של 61 ח"כים, וההצעה שהעלה דיברה על 66 ח"כים, עם פער מינימלי בין התומכים למתנגדים. ועדה ציבורית בראשות פרופ' יעקב נאמן הציעה בעבר ש"פסקת התגברות" שכזו תכלול מגבלה של 70 ח"כים. אבל מה לאיילת שקד ולמגבלות על הכוח הקואליציוני.

אותה "פסקת התגברות", אגב, שעליה דובר בתקופתם של פרידמן ונאמן, הייתה אמורה להיחקק בחוק יסוד מיוחד, "חוק יסוד: החקיקה", שהיה אמור להסדיר באופן כולל את סמכותו של בית המשפט העליון לפסול דברי חקיקה של הכנסת – ואת הדיאלוג החוקתי שאמור להתקיים אז, בדמותה של "פסקת התגברות", על תנאיה והליכיה. אבל את ח"כי הימין הקיצוני של היום זה לא כל כך מעניין. הם לא בביזנס של מתן סמכויות לעליון, או של שרטוט תמונה חקיקתית שלמה ומלאה. הם רוצים לכרסם בכוחו של בג"ץ, לקצץ את כנפיו, ותו לא. הצעת החוק שלהם איננה בבחינת כרסום בסמכויות בג"ץ. משמעותה הרג בג"ץ, מאחר שהלכה למעשה היא תהפוך את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לאות מתה. נייר שאינו שווה את המילים היפות הכתובות עליו.

וינשטיין נזכר להתנגד

אני משער שמגיעות ברכות ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שהחליט להביע התנגדות נחרצת להצעת החוק האמורה, בחוות הדעת מטעמו שהונחה על שולחנה של ועדת השרים לחקיקה. באופן חריג, החליט וינשטיין זו הפעם גם לתת פומבי לחוות דעתו, באמצעות דובר משרד המשפטים. "עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי יש להתנגד נחרצות להצעת החוק", נמסר בהודעה, "זאת בעיקר מן הטעם שההסדר המוצע מתיר לכנסת לפגוע בזכויות הפרט ללא מגבלה מהותית ואף הליכית, זולת הדרישה החלשה לתמיכה של 61 חברי כנסת. על פי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, משמעות ההצעה היא למעשה התרת הרסן שמטיל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כנורמה חוקתית על כוחו של הרוב במשטר דמוקרטי, לפגוע במיעוטים".

גורמים פוליטיים מן הימין, המתכסים בכסות משפטית-כביכול, מיהרו לגנות את וינשטיין על עמדתו זו. "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" טוען כי "היועץ המשפטי לממשלה שכח כי תפקידו הוא בייעוץ לממשלה ולא בייעוץ לכלל העם מעל דפי העיתונות". ואילו "התנועה למשילות ודמוקרטיה" קראה לראש הממשלה לפטר את וינשטיין, לטענתה מאחר שחוות דעתו היא "פוליטית ולא משפטית", ומאחר שהוא "משתמש בתפקידו ובמעמדו כדי להנחיל את האג'נדה הפרטית שלו, דבר פסול במדינה דמוקרטית". נוכח הרקורד של וינשטיין כיועץ עד כה, אם יפוטר על רקע התנגדותו להצעת החוק הנוכחית, יהיה זה אקורד סיום שיש להתגאות בו.

 

רשומה רגילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s