ניתוח פסקי דין

לעיתונות יש עדיין מרווח נשימה – אך ה"אמת לשעתה" בוטלה

אילנה דיין

כתבתה של אילנה דיין בפרשת סרן ר' – מה שנודע בעבר כפרשת "וידוא ההריגה" נהנית מהגנת העיתונות האחראית, ולפיכך יש לה הגנה אף שיש בכתבה משום לשון הרע כלפי סרן ר'. זו תמצית פסק הדין שניתן היום בבית המשפט העליון בהרכב מורחב של תשעה שופטים, באחת הפרשות המשפטיות המרתקות של השנים האחרונות. שמונה שופטים היו בדעת רוב בתיק – הנשיא אשר גרוניס, והשופטים מרים נאור, עדנה ארבל, סלים ג'ובראן, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן ויצחק עמית. זאת כנגד דעת המיעוט של השופט אליקים רובינשטיין.

עם זאת, פסק הדין העקרוני משרטט מגבלות לא פשוטות על העובדות המתפרסמות על ידי העיתונות (ובמיוחד העיתונות החוקרת). אחד המאבקים העקרוניים שהתקיימו במסגרת הפרשה, היה בדבר מקומה של "האמת לשעתה", דהיינו, האמת כפי שהיא נחזית להיות במועד הפרסום, וזאת אף אם בהמשך הדרך יתבררו עובדות נוספות או יקרו אירועים נוספים, כמו למשל הכרעות שיפוטיות, שיציירו את התמונה העובדתית בדיעבד כשונה. בהקשר זה, הוביל גרוניס את השופטים לנקוט קו קשוח: "האמת שאותה יש להוכיח לצורך הגנת אמת הפרסום היא אחת ויחידה. אמת זו נקבעת על בסיס מכלול הראיות העומדות בפני בית המשפט, אף אם נתגלו לאחר מועד הפרסום".

במילים אחרות – כל תחקיר עיתונאי צריך לקחת בחשבון כי התמונה העובדתית שהוא משרטט עלולה להשתנות נוכח עובדות שיתבררו בהמשך הדרך, ולעקר את הגנת אמת הפרסום. פירוש הדבר שכל מושא של תחקיר עיתונאי יכול ליזום לאחר הפרסום חקירה באמצעות כלי חקירה שאינם עומדים לרשות כלי התקשורת, למשל באמצעות המשטרה ובתי המשפט, ולאחר שאלה יבררו את העובדות במלואן, בכלים שאינם נתונים לעיתונאי – יוכל מושא הפרסום לתבוע את המפרסם בלשון הרע, ולעיתונאי לא תעמוד הגנת אמת הפרסום אף אם הפרסום היה אמת במועד שפורסם. גרוניס הוביל קו המבטל למעשה את הלכת ה"אמת לשעתה" שנקבעה בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בפרשה זו, ב-2012.

לדעת גרוניס, "לצורך הגנת אמת הפרסום, לא ניתן להסתפק במה שרק נחזה להיות האמת בשעת הפרסום, אלא יש להוכיח כי הדבר שפורסם אכן היה אמת. משמעות הדבר היא שרק פרסומים נכונים יזכו להגנת אמת הפרסום. לעומת זאת, פרסומים לא נכונים, ובכלל זה פרסומים שבזמן פרסומים נדמה היה כי הם נכונים, אך בדיעבד התברר כי לא כך הוא, לא ייהנו מהגנת אמת הפרסום".

ויכוח על אמת לשעתה

בפברואר 2012 החליט בית המשפט העליון פה-אחד, בהרכב של 3 שופטים, לבטל את פסק דינו של השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים, מדצמבר 2009, שחייב את דיין בלשון הרע ובתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקל, בעקבות שידור תחקיר "וידוא ההריגה" בתוכנית "עובדה" בנובמבר 2004. ביחס לכתבה ששודרה בתוכנית, נקבע כי עומדת לדיין הגנת "אמת בפרסום"; ואולם, ביחס לפרומו לתוכנית, נותרה קביעתו של השופט סולברג מהמחוזי כי מדובר בלשון הרע, ולפיכך החליטו שופטי העליון להקטין את הפיצוי שנפסק נגד אולפני טלעד מ-300 אלף ל-100 אלף שקל. בנוסף, ביטלו השופטים את החובה שהטיל המחוזי על דיין לשדר התנצלות וידיעה מתקנת.

הכתבה המדוברת שודרה בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 בנובמבר 2004, ועסקה בתקרית שאירעה במוצב "גירית" ברצועת עזה באוקטובר 2004, שבמסגרתו נורתה למוות הילדה הפלסטינית איימן אל-האמס, שהייתה בת 13. סרן ר', שתבע את דיין בלשון הרע, פיקד על הפלוגה שאיישה את המוצב. אל-האמס התקרבה למוצב, והחיילים פתחו בירי לעברה, וסרן ר' רץ אל שער המוצב כדי לוודא את הריגתה, לפני שקיבל את הדיווח כי מדובר "בילדה כבת 10 בערך". נגד סרן ר' הוגש כתב אישום לבית הדין הצבאי, באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, שיבוש הליכי משפט, חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים והתנהגות שאינה הולמת. ביום הגשת כתב האישום, שממנו זוכה בהמשך, שודרה הכתבה ב"עובדה".

במסגרת הדיון הנוסף התמקדו השופטים בשלוש שאלות שאותן הגדיר הנשיא גרוניס: שאלת ה"אמת לשעתה"; השאלה האם העניין לציבור בפרסום עיתונאי מתבטל כאשר יש באותו עניין הליך משפטי תלוי ועומד; והאם עיתונאי זכאי ליהנות, בשל היותו עיתונאי, מאחת מחלופות "הגנת תום-הלב" בפרסום, הקבועה בחוק איסור לשון הרע, ולפיה תהיה הגנה לעיתונאי שפירסם בתום-לב במצב שבו "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

תמצית האירועים בפרשה

אוקטובר 2004 – תקרית במוצב "גירית" ברצועת עזה, שבמסגרתה כוח בפיקודו של סרן ר' יורה למוות בילדה הלא חמושה איימאן אל-האמס; נובמבר 2004 – אילנה דיין משדרת בתוכניתה "עובדה" תחקיר על פרשת "וידוא ההריגה", ביום שבו מוגש נגד סרן ר' כתב אישום לבית הדין הצבאי; נובמבר 2005 – בית הדין הצבאי מזכה את סרן ר' מכל אשמה; 2006 – סרן ר' מגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעת לשון הרע ע"ס 3 מיליון שקל נגד דיין וטלעד; דצמבר 2009 – השופט נעם סולברג מקבל את התביעה ומחייב את דיין וטלעד בפיצוי בסך 300 אלף שקל, הוצאות בסך 80 אלף שקל ופרסום ידיעה מתקנת בנוסח שהוכתב;

ינואר 2010 – דיין וטלעד מערערות לבית המשפט העליון על קביעת לשון הרע בכתבה ובפרומו ועל גובה הפיצוי' סרן ר' מערער מנגד בדרישה להגדיל הפיצוי; פברואר 2012 – השופטים אליעזר ריבלין, עוזי פוגלמן ויצחק עמית מקבלים את ערעורה של דיין במלואו, מבטלים את חיובה, מותירים את הקביעה שטלעד אחראית בלשון הרע בשל נוסח הפרומו, ומקטינים את הפיצוי ל100 אלף שקל; פברואר 2012 – סרן ר' (כעת כבר רס"ן) מגיש בקשה לדיון נוסף בעליון; אוקטובר 2012 – הנשיא גרוניס מנסח את השאלות שיידונו בהליך הנדיר ומורה על הרכב מורחב; אפריל 2013 – העליון מקיים דיון בפרשה בהרכב 9 שופטים. (דנ"א 2121/12)

מאוחר יותר היום: פרשנות בעקבות פסק הדין המהדהד: אילנה דיין ניצחה בקרב, אך העיתונות בדרך להפסיד במלחמה

רשומה רגילה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s