ניתוח פסקי דין

גם האמת של בתי המשפט אינה מוחלטת. תשאלו את ההיסטוריונים והארכיאולוגים

עיתונות

עמיתיו של השופט נעם סולברג לכס השיפוט בבית המשפט העליון סידרו לו קבלת פנים מעניינת. שבועיים לפני השבעתו לכהונה, בפברואר 2012, ביטל הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון את פסק דינו של סולברג, בשבתו עוד כשופט מחוזי ב-2009, בפרשת "וידוא ההריגה". סרן ר', גיבור התחקיר המשודר של אילנה דיין בתוכנית "עובדה" משנת 2004, הגיש נגדה ונגד טלעד, הזכיינית ששידרה באותה עת את תוכנית התחקירים, תביעת לשון הרע. סולברג קיבל את התביעה וחייב את דיין ותוכניתה לשלם לסרן ר' 300 אלף שקל.

שלושת שופטי בית המשפט העליון, בראשות המשנה לנשיאה דאז אליעזר ריבלין, ביטלו את פסק הדין, הפכו את תוצאתו וקבעו על הדרך שתי קביעות דרמטיות ביחס לפרקטיקה העיתונאית: האחת, כי הגנת תום הלב מפני תביעות לשון הרע עשויה להתבסס על פרקטיקה של "עיתונות אחראית", המתבטאת למשל במילוי קפדני של הוראות תקנון האתיקה של מועצת העיתונות; והשנייה, כי הגנת "אמת הפרסום" עשויה להשתרע על פרסומים עיתונאיים שנחזו להיראות כנכונים ואמיתיים במועד פרסומם, גם אם בשלבים מאוחרים יותר אירעו אירועים נוספים או התבררו עובדות נוספות, שהאירו באור אחר את הפרסום. מה שנקרא, "אמת לשעתה".

דיין, נקבע אז בפסק הדין, הסתמכה על מקורות מהימנים ורציניים, נקטה אמצעים סבירים לשם אימות העובדות ואף האמינה בנכונותן. ביחס לעובדות שהיו ידועות בעת הפרסום, הייתה הכתבה הוגנת, סבירה ומידתית. הכתבה שודרה ביום שבו הוגש כתב אישום נגד סרן ר' בעבירות חמורות ואחרי שנעצר ונחקר על-ידי המשטרה הצבאית, משמע שגם רשויות הצבא סברו באותה עת כי הוא עבר עבירות חמורות. נפסק אז כי הכתבה שיקפה את האמת כפי שעיתונאי סביר יכול היה להבינה באותה עת, ועובדות שהתבררו רק בשלב מאוחר יותר, לא יכולות להשפיע על קיום יסוד האמת. המפרסם איננו נדרש להציג "אמת שמתגלית בדיעבד", כתב ריבלין.

פסק דינם של תשעת שופטי בית המשפט העליון, במסגרת הדיון הנוסף בפרשת סרן ר', מנתץ כעת לרסיסים את דוקטרינת האמת לשעתה. אין יותר אמת לשעתה, יש אמת לאמיתה. אך מהי האמת, אם לא מכלול העובדות הידועות למי שמעלה אותן על שפתיו, או על הכתב, בשעה שהוא עושה כן? העיתונאי בסמוך למועד ההתרחשות, בדרך כלל; בית המשפט, שנים אחדות אחר כך; ההיסטוריון, מאה או מאתיים שנה לאחר מכן; או הארכיאולוג, לאחר אלפי שנים. נתעלם לרגע גם מחוסר התוחלת בניסיון "להגיע לחקר האמת" באופן אבסולוטי – זהו דיון פילוסופי שבתי המשפט מתרחקים ממנו כמו מאש, שהרי תכלית פעולתם של בתי המשפט עצמם היא "קביעת ממצאי עובדה", כלומר הכרעה מהי האמת. אף שלעתים, כמו למשל בתביעת לשון הרע של אריאל שרון כנגד עוזי בנזימן, גם הם מודים שבין "האמת המשפטית" לבין "האמת העובדתית" תמיד יתקיים פער. רוצה לומר, שאפילו בתי המשפט אינם מסוגלים באמת להגיע לאמת האבסולוטית, אם זו בכלל קיימת.

ואם בתי המשפט אינם מסוגלים, מה לנו כי נבוא בדרישות מופרכות שכאלה לעיתונות? כלי התקשורת אינם מצוידים באותם משאבים הקיימים לרשויות החקירה והמשפט. אין להם חדרי חקירות, אין להם אפשרות לעצור חשודים ולחוקרם באזהרה, אין להם אפשרות להוציא צווי חיפוש ותפיסת מסמכים, אין להם אפשרות לקרוא לעדים ולחקור אותם בחקירה נגדית. אין להם המשאבים הללו, אין להם הסמכויות, ואין להם הזמן. פרסומים עיתונאיים, ובעיקר פרסומים בלעדיים, הדלפות ותחקירים עצמאיים, תמיד יקדימו את ההליך המשפטי, לא יבואו אחריו ויחסו בצילו. אם הדרישה שתעמוד כלפיהם היא שהפרסום ישקף אמת אבסולוטית, אחרת יהיו חשופים לתשלום פיצויים בתביעת לשון הרע, אין להם סיכוי לשרוד.

יש כאן עניין נוסף. מה שעלול לבוא אחרי הפרסום העיתונאי, איננו רק התבררות של העובדות המקוריות, באמצעות כלי חקירה יעילים ואגרסיביים יותר, אלא גם התרחשות של עובדות נוספות, שכביכול משנות את האופן שבו יש להבין את ההתרחשות המקורית. אין לזה קשר ל"אמת לשעתה", אלא להתרחשות מתגלגלת, כפי שקורה תדיר במציאות.

בואו נחשוב על דוגמה: קצין יורה לעבר ילדה, ופוגע בה. הילדה מתה. עיתונאי משדר שהקצין ירה, פגע והרג. הקצין עומד לדין על הריגת הילדה. בהמשך, הוא מזוכה בדינו – משמע, שאשמתו לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר (אני מציין את רף ההוכחה הזה, השייך לתחום המשפט הפלילי, מאחר שהוא איננו רלוונטי לתחום האזרחי, שתביעות לשון הרע מצויות במסגרתו, ובו רף ההוכחה קרוי "מאזן הסתברויות", דהיינו שעמדת אחד הצדדים מתקבלת בסבירות גבוהה יותר מעמדת הצד שכנגד). האישום, אגב, לא היה שהקצין ירה והרג, אלא שירה בניגוד לנהלים והרג. האם הזיכוי במשפט הפלילי משפיע בדיעבד על ההתרחשויות כפי שאירעו? או על נכונות הפרסום? האם הוא הופך את הפרסום המקורי ל"אמת לשעתה", שכבר איננה אמת כעת? זה כמובן מגוחך. מה שעוד יותר מגוחך הוא שהזיכוי העתידי (עתידי, נכון למועד הפרסום) עלול לחשוף בדיעבד את המפרסם לחיוב בלשון הרע. אבל זה בדיוק מה שעושים שופטי ההרכב המורחב, בבטלם את דוקטרינת האמת לשעתה.

רשומה רגילה

2 מחשבות על “גם האמת של בתי המשפט אינה מוחלטת. תשאלו את ההיסטוריונים והארכיאולוגים

  1. איתמר הגיב:

    כל חברי ההרכב התעלמו מכך שסרן ר׳ אמר ברשת הקשר שהוא ביצע וידוא הריגה (ולא ניטרול איום וכל שאר הקשקושים המכובסים). בית הדין הצבאי שזיכה את סרן ר׳ לא טרח להתייחס לפקודה הבלתי חוקית בעליל אודות הירי בכל מי שנכנס למרחב גם אם הוא ילד בן שלוש. סולברג בפסק דינו בחר להכריז על עצמו כעל ״הצופה הסביר״ אך נמנע מלהכריז על עצמו כעל ״המאזין הסביר״ ולכן בעודו מרשיע את דיין על המראות שראו עיניו בכתבה, הוא נמנע מהתייחסות לקולות ששמעו אוזניו (בעיקר מפיו של סרן ר׳). נדמה היה במהלך קריאת פסק דינו של סולברג שהוא נרעש יותר מהקללות של חיילי המוצב מאשר ממעשיו של סרן ר׳. ראוי לציין שהשופט רובינשטיין התייחס בהרחבה (יתרה) לנושא זכותו של האדם לשם טוב אבל אפילו פעם אחת הוא לא טרח לכתוב את שמה של קורבן הפרשה אימאן אל האמס.
    בהקשר של התקשורת ותפקודה ניל הנדל התגלה כשומר סף חשוב בעוד רובינשטיין סגר חשבון עם אמנון אברמוביץ׳.

    • איתמר הגיב:

      מעניין גם לקרוא את ההתייחסויות השונות של חלק מהשופטים לאימאן אל האמס (גרוניס לדוגמא מציין את גילה המדויק, אולי כתגובה לביקורת שספג סולברג בעניין הזה).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s