על סדר היום

למה אולמרט לא ייכנס בינתיים לכלא

נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, הורה לעכב את מועד כניסתו הצפויה של אהוד אולמרט לבית הסוהר, לפחות עד חודש ספטמבר, עם אופק אפשרי ל"אחרי החגים". במחנה אולמרט נרשמו, ובצדק, סימנים של שביעות רצון. מדוע החליט גרוניס ללכת לקראת אולמרט, ועל אילו יסודות משפטיים מתבססת ההחלטה

îùôè äåìéìðã äëøòú ãéï  òéãå àøæ

ניתן לשער שבמצבו המשפטי הנוכחי של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, כל בשורה טובה, שולית ככל שתהיה, מתקבלת בברכה. אחרי המהלומות שספג בדמות שש שנות המאסר בפועל שנגזרו עליו בעקבות הרשעתו בלקיחת שוחד בפרשת הולילנד, והחלטת הפרקליטות להשתמש נגדו בקלטות שהקליטה שולה זקן, בת-בריתו הנאמנה לשעבר, במסגרת פרשת טלנסקי, באה שלשום (ג') החלטתו של נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, לעכב את מועד כניסתו הצפויה של אולמרט לבית הסוהר, לפחות עד חודש ספטמבר, עם אופק אפשרי ל"אחרי החגים". במחנה אולמרט נרשמו, ובצדק, סימנים של שביעות רצון.

צריך לשים את החלטתו של גרוניס בפרופורציות הראויות. העליון עדיין לא החליט לעכב את ביצוע מאסרו של אולמרט, ושל יתר הנאשמים בתיק הולילנד שנגזר עליהם מאסר בפועל, עד לתום הדיון בערעור בעליון. כל מה שהחליט גרוניס, בעניינם של אולמרט, הלל צ'רני, אביגדור קלנר, מאיר רבין, אורי שטרית, אלי שמחיוף ודני דנקנר, הוא להאריך את עיכוב הביצוע הארעי שניתן במחוזי, עד לדיון הצפוי בשאלת עיכוב הביצוע, בתחילת חודש ספטמבר. אז יכריע הרכב העליון אם הנאשמים הנכבדים יישארו חופשיים עד לתום הדיון בערעור, פרק זמן המוערך בכשנה לפחות.

עדיף לאולמרט להמשיך ולהסתובב חופשי בעת שהוא מנהל את הקרב המשפטי המכריע בעליון. תיאורטית, לא אמורה להיות לשאלת עיכוב הביצוע השפעה על ההכרעה בערעור, ואולם ברור שהממד הפסיכולוגי משחק תפקיד מרכזי, הן בתודעתם של השופטים, והן בעיני הציבור. קשה לשכוח את דמותו של השר לשעבר אברהם הירשזון, שהתייצב לדיון בערעורו בעליון במדי שב"ס כתומים. אולמרט, המסתייע במסגרת ערעורו בתיק הולילנד בצוות משפטי חדש-ישן, בהובלתה של עו"ד נוית נגב, יעדיף להגיע בחליפה ועניבה לעליון, ולהמשיך לשדר מסר של עסקים כרגיל. אם כי, כבר לא מדובר בעסקים חובקי עולם – נוכח צו עיכוב היציאה מהארץ שהטיל עליו השופט דוד רוזן מיד עם הרשעתו בלקיחת שוחד.

הכלל – מאסר מיידי 

השאלה היא איפוא, מה יכריעו שופטי העליון בספטמבר: האם לעכב עוד את ריצוי מאסרו של אולמרט, ושל יתר מורשעי הולילנד, עד לתום הדיון בערעור – פרק זמן שהעליון עצמו כבר הוכיח, בערעורים האחרים בעניינו של אולמרט, שיכול להימשך שנים – או להחיל עליו את מה שקרוי בלשון מצוחצחת "עקרון השוויון", ולתת לו לחוש את טעמו של הדין, כפי שחווה אותו כל אזרח מן השורה, שהורשע בפלילים ונגזרו עליו שנות מאסר ארוכות.

הנה מה שהדין קובע. הכלל בשאלת עיכוב ביצוע הוא ביצוע מיידי של העונש. החריג הוא מאסר נדחה, "במקרים יוצאים מגדר הרגיל" ובהתקיים "נסיבות מיוחדות". הטעם המרכזי לכך הוא פקיעתה של חזקת החפות, עם ההרשעה בערכאה הראשונה. האינטרס באכיפה מיידית נעוץ באכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי, ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים. זהו מצב שבו קיימת הכרעה שיפוטית מוסמכת השוללת את חירותו של הנידון, והיא עומדת בתוקפה ונחשבת נכונה וכשרה כל עוד לא שונתה על ידי ערכאת הערעור.

כך למשל, כתב השופט ש"ז חשין, אביו של מישאל חשין, כי "בבוא בית המשפט לדון בשאלה אם יש לשחרר בערבות אדם שכבר נידון אך ערעורו טרם נשמע, אין הוא רשאי להתעלם מהעובדה המכרעת שנגד המבקש קיים כבר פסק דין הגוזר עליו מאסר, ורק במקרים יוצאים מגדר הרגיל ייעתר לו בית המשפט או השופט השומע את הבקשה". שיקול נוסף נעוץ בשאלת המסוכנות, המוגדר כהגנה על שלום הציבור. נשיא העליון בעבר משה זמורה קבע כי "לגבי אדם אשר הורשע ונענש בדין, יש להעדיף את ביטחון הציבור על האפשרות שאולי יזוכה הנידון בערעור וייצא שחף מפשע ישב במאסר".

לעומת הגישה המקובלת, נטו שופטים אחרים להגמיש את התנאים לעיכוב ביצוע, ולאפשר דחיית עונש המאסר עד להכרעה בערעור באופן המרחיב את התנאים שנקבעו בפסיקה, הרואה בעיכוב ביצוע חריג בלבד. השופט גבריאל בך כתב כי "אם אין קיימת סיבה מיוחדת לכליאתו המיידית, אזי רשאי בית המשפט לשקול באופן אוהד את שחרורו בערובה עד לערעור". השופטת טובה שטרסברג-כהן כתבה כי "לדידי, מוטב עיכוב ביצוע עונש מאסר לעשרה נאשמים שערעורם יידחה, מאשר ריצוי עונש מאסר על ידי נאשם אחד, שבדיעבד יסתבר כי לא היה עליו לרצותו".

ואולם ההלכה המחייבת של העליון שונה מגישות אלה, המאפיינות שופטים יחידים. שופטי העליון דחו את העמדה שלפיה עצם הגשת הערעור מהווה טעם מספיק לדחיית המאסר, למעט במקרים שבהם יש חשש שהנידון יסכן את שלום הציבור או לא יתייצב לריצוי עונשו. ועם זאת כתבה השופטת דורית ביניש כי במסגרת השיקולים ששוקל בית המשפט בשאלת עיכוב הביצוע, "יש לתת משקל מיוחד לחשש לפגיעה בלתי מוצדקת בחירות, שהוכרה על-ידי בית משפט זה כזכות יסוד ראשונה במעלה, שיש לכבדה ולהימנע ככל הניתן מפגיעה בה".

חשש ממאסר שווא

החשש המלווה את שופט הערעור, הדן בשאלת עיכוב הביצוע, הוא מה יקרה אם הנאשם יישלח לריצוי המאסר, ובהמשך יתהפך פסק הדין, הנאשם יזוכה ויתברר שישב בבית הסוהר לשווא. בעידן הנוכחי, של זכויות אדם חוקתיות, כולל הזכות לחירות הנחשבת ראשונה במעלה, אין זה חשש מבוטל. לפיכך, גובשו קריטריונים שלפיהם יש להכריע בשאלת עיכוב ביצוע המאסר: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון ונסיבותיו האישיות; וכן, השאלה האם הערעור מופנה גם כנגד הכרעת הדין או רק כנגד חומרת העונש.

העיקרון הוא שככל שהמאסר שנגזר על הנאשם קצר יותר, כך יגדל הסיכוי לעיכובו, כדי שלא ייווצר מצב שבו הנאשם ריצה את מלוא מאסרו, או חלק ניכר ממנו, ובדיעבד זוכה. מאסר ממושך יותר גם מגביר את החשש להימלטות מן הדין, או לניסיונות שיבוש הליך הערעור מצד הנידון. באשר לסיכויי הערעור, יצוין כי המבחן שנקבע בעבר, ולפיו רק כאשר קיים "סיכוי בולט" שהערעור יתקבל, נוכח "עיוות הניכר לעין על פני הפסק", קיימת הצדקה לדחיית המאסר, נזנח ברבות השנים. תחתיו נקבע מבחן ליברלי יותר, ולפיו, לדברי ביניש, "ככל שיש בידי הנידון להראות כי ערעורו מושתת על נימוקים מוצקים יותר, גוברת ההצדקה להימנע מאכיפה מיידית של גזר-הדין בטרם יבורר הערעור לגופו".

תיק הולילנד, כפרשה שעניינה שחיתות ציבורית, ואולמרט, כעבריין שאמור לרצות מאסר לאחר שכיהן בתפקידים בכירים ביותר בזירה הפוליטית, לרבות כראש הממשלה, הם בוודאי מקרה ייחודי, גם בנוגע לשאלת עיכוב הביצוע. אולי אפשר ללמוד בעניינו ממקרים קודמים של פוליטיקאים בכירים שריצו עונשי מאסר. שופט העליון יורם דנציגר אישר אמנם עיכוב ביצוע בעניינו של נשיא לשעבר משה קצב, שנידון לשבע שנות מאסר, וגם מאסרו של השר לשעבר שלמה בניזרי החל רק לאחר שניתן פסק הדין בערעורו; ואולם כאמור, לא כך היה בעניינו של הירשזון.

פסיקתו של דנציגר לעכב את עונשו של קצב נתפסה כחריגה. הפרשנות שלו להלכה המרכזית בתחום עיכוב הביצוע, תואמת את גישתו הסנגוריאלית והליברלית בתחום זכויות חשודים, נאשמים וגם נידונים מורשעים. דנציגר הדגיש שבעבר איפשרו שופטי העליון עיכוב ביצוע גם במקרים שבהם נגזרו עונשי מאסר ממושכים; וציין שכך יש לנהוג "כשלא ניתן לומר שסיכויי הערעור הם משוללי יסוד". ואולם גם דנציגר הצהיר כי "אין מקום לתת משקל לעובדת כהונתו של הנאשם כנשיא המדינה השמיני של מדינת ישראל, שעה שמתברר עניינו בפני הערכאות". במילים אחרות – רום מעמדו הפוליטי של הנידון למאסר איננו שיקול ואיננו "נסיבה מיוחדת" הפועלת לטובת עיכוב ביצוע.

האמנם עונש מופלג

צוות סנגוריו של אולמרט טרם הגיש לעליון בקשה פורמלית לעיכוב ביצוע, וזו אמורה להיות מוגשת בימים הקרובים. בינתיים, אתמול (ד') הוגש הערעור עצמו. רובו מוקדש לכתישה יסודית של הכרעת דינו של השופט רוזן, במגמה לבטל את ההרשעה ולהביא לזיכוי מוחלט. ואולם בשולי הערעור, ובמידה שההרשעה תעמוד על כנה, מבקשים סנגוריו של אולמרט לחוס עליו גם מבחינת חומרת גזר הדין. "בית המשפט המחוזי הטיל על אולמרט עונש מופלג בחומרתו", נכתב בערעור.

בין היתר, נטען שם, נמנע רוזן מלייחס משקל מתאים לנסיבות ביצוע העבירות – העובדה ש-500 אלף שקלים מכספי השוחד הועברו לאחיו של אולמרט, יוסי, "שהיה בקשיים כלכליים משמעותיים". העונש שנגזר על אולמרט, טוענים סנגוריו, חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת ביחס למקרים דומים בעבירות שוחד. וכמובן, הם לא שוכחים להזכיר כי "דמותו של אולמרט הוצבה בכיכר העיר, וספגה פגיעה תקשורתית, שלא חסכה שבטה, בהתבטאויות חריפות, לפעמים מלאות בבוז ובארס, באופן קיצוני וחריג בהיקפו".

עד למועד הדיון, לאחר תום פגרת הקיץ של בתי המשפט, יש לקוות ששופטי העליון יסיימו את הטיפול בתיק הנוסף בעניין אולמרט היושב על שולחנם זה זמן רב: לאחר שהאזינו ל"קלטות שולה" והתרשמו מהן באופן ישיר, עליהם להכריע אם להחזיר את תיק טלנסקי לביצוע השלמה בבית המשפט המחוזי, או לתת סוף-סוף את פסק דינם בערעור הפרקליטות בפרשות טלנסקי וראשונטורס.

רשומה רגילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s