על סדר היום

כתב אישום נגד המשפט הבינלאומי

צה"ל עושה מאמצים רבים כדי להימנע מפגיעה באזרחים, ואילו חמאס יורה במתכוון על ערים ויישובים. אבל מועצת זכויות האדם של האו"ם לא נותנת לעובדות לבלבל אותה, וההחלטה לגנות דווקא את ישראל ולא את ארגון הטרור העזתי מוכיחה שוב שלא מדובר בבית משפט לגיטימי, אלא במופע ציני של פוליטיקה חד-צדדית

מועצת זכויות האדם

יום רביעי שעבר היה יום רע למשפט הבינלאומי. החלטתה של מועצת זכויות האדם של האו"ם להקים ועדת חקירה מיוחדת, לחקר "פשעי המלחמה" של ישראל במסגרת הלחימה בעזה, נדמית להיות החלטה משפטית, אבל כל-כולה פוליטיקה בינלאומית צינית. "פעולותיה הצבאיות של ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל רצועת עזה, כללו התקפות לא-מידתיות ובלתי-מובחנות והובילו לפגיעה חריפה בזכויות האדם של האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית", נכתב בהחלטה, "המועצה מגנה במילים החריפות ביותר את ההפרות הנרחבות והשיטתיות של זכויות האדם על ידי ישראל".

זוהי הבעיה הבסיסית עם המשפט הבינלאומי – מוסדות האכיפה שלו תלויים ברצון טוב פוליטי לפעול בשוויוניות בין מדינות. עיקרון שאיננו מתקיים כאשר מדובר בישראל. המועצה אמנם דאגה למס שפתיים בהחלטתה, כשציינה כי היא "מגנה כל אלימות כלפי אזרחים, לרבות הריגתם של שני אזרחים ישראלים כתוצאה מירי רקטות, וקוראת לכל הצדדים לכבד את חובתם במסגרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי וזכויות האדם במשפט הבינלאומי". ואולם בסופו של דבר החליטה באופן חד-צדדי להקים ועדת חקירה בינלאומית לחקר הפרות המשפט הבינלאומי מצד ישראל בלבד.

אולי כדאי להזכיר לוועדה הנכבדה כמה עובדות בסיסיות, מעבר להטיה הפוליטית הברורה שבעטיה היא עוסקת כמעט אך ורק בענייניה של ישראל, בעוד שהפרות חמורות בהרבה של זכויות אדם מתרחשות מדי יום ביומו בעיראק, סוריה, מצרים ואזורים נוספים בעולם. ראשית, מי ששולט ברצועת עזה הוא חמאס, המוכר כארגון טרור ולא כישות מדינית. ככזה, הוא יורה זה שנים ארוכות רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל, מתוך מטרה לפגוע באזרחים תמימים – אלה הם פשעי מלחמה.

לעומת זאת, ישראל דווקא עושה מאמצים ניכרים לפעול על-פי הוראות המשפט הבינלאומי, ויש האומרים שבהצלחה רבה מזו של כל מדינה אחרת. גם ללחימה יש כידוע חוקים, וישראל מפעילה פרקטיקות לחימה שמטרתן לצמצם במידת האפשר את מידת הנפגעים האזרחיים. הרג חפים מפשע, אגב, איננו אסור על-פי דיני הלחימה – השאלה היא שאלה של מידתיות, שהיא נושא מורכב בפני עצמו.

מבחן התוצאה, שלפיו בישראל נהרגו עד עתה 3 אזרחים מירי רקטות, בעוד שברצועת עזה נהרגו מאות אזרחים כתוצאה מפעולות הלחימה של צה"ל, איננו מעלה ואיננו מוריד. בהחלט ייתכן – ובישראל נשבעים שאכן כך הדבר – שמאות פלסטינים "בלתי מעורבים" ייהרגו בפעולות הלחימה, תוך שישראל מקפידה על כל תו ותג מכללי המשפט הבינלאומי, בעוד שמערכת "כיפת ברזל" מונעת הרג המוני בישראל, אף שחמאס הוא זה המבצע פשעי מלחמה השכם והערב.

יותר מכל צבא אחר

כדי להדגים את הציניות של החלטת מועצת זכויות האדם של האו"ם, אפשר לציין שהמנדט שניתן לוועדת החקירה, מגדיר את התקופה הנחקרת לא מתחילת מבצע "צוק איתן" בעזה, אלא למעשה מתחילת מבצע "שובו אחים" ביהודה ושומרון, שהחל לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים היהודים בגוש עציון. אלא שהתאריך שנקבע – 13 ביוני – הוא יום לאחר רצח שלושת הנערים, ופירושו של דבר הוא שלוועדה אין מנדט לחקור את רצח הנערים עצמם, אלא רק את פעולותיה של ישראל בעקבות החטיפה והרצח. מופת של הגינות, שוויון ואובייקטיביות.

למען האמת, מידת ההטיה של החלטת מועצת זכויות האדם, משחקת לטובת ישראל: לא נדרש מאמץ רב כדי לשרטט את מופרכותה. אותה מועצה, הפועלת באדיקות כנגד ישראל מאז הרפורמה שחלה בגוף הזה ב-2006, בין היתר כתוצאה מהרוב האוטומטי שיש למדינות עוינות לישראל בכל רגע נתון, הייתה זו שהקימה גם את ועדת גולדסטון, אחרי מבצע "עופרת יצוקה" ב-2009. הדו"ח שהוציא השופט ריצ'רד גולדסטון עשה אמנם נזק דיפלומטי עצום לישראל, אבל בסופו של דבר גם גולדסטון עצמו חזר בו, והודיע כי קביעותיו מרחיקות הלכת – כי ישראל מבצעת פשעי מלחמה ברצועת עזה – אינן קשורות למציאות.

פרשה אחרת שבה התנגשה הפרשנות הישראלית למשפט הבינלאומי עם קביעותיו של טריבונל בינלאומי, הייתה בפרשת גדר ההפרדה, אז קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג כי עצם הקמתה מהווה הפרת זכויותיהם של התושבים הפלסטינים. באותו מקרה נתן המשפט הישראלי מענה ראוי – באמצעות פסק דינו של בג"ץ בפרשת בית-סוריק, ובו נקבע שיש לבחון באופן פרטני את תוואי הגדר, ולהחליט לגבי כל מקטע האם הוא מקיים את דרישת המידתיות באיזון בין ביטחון ישראל לזכויות הפלסטינים.

ועדיין, המהלכים הללו מעוררים דאגה, בעיקר מאחר שברחבי העולם קיימים ממשלות, ארגונים בינ"ל וציבורים שלמים העלולים לקחת ברצינות גם את הקביעות המופרכות ביותר. הדברים מקוממים במיוחד, נוכח העובדה שבמערכת המשפטית הישראלית – הן במשרד המשפטים והן בפרקליטות הצבאית – עמלים כל העת כדי לוודא שישראל תעמוד בכל מחויבויותיה על-פי המשפט הבינלאומי, וגם הרבה מעבר לכך. יותר מאשר כל צבא אחר בעולם, גם כאלה שאינם נלחמים מול ארגוני טרור רצחניים שהקפדה על זכויות אדם בסיסיות היא מהם והלאה.

ישראל רואה עצמה אמנם מחויבת לכל הוראות המשפט הבינלאומי, אך צריך לדייק ולומר: המשפט הבינלאומי מחולק לכללים "מנהגיים", המחייבים את כל אומות העולם, ולכללים "הסכמיים", המחייבים רק את אותן מדינות שחתמו על האמנות הרלוונטיות. מבחינת דיני הלחימה והמשפט ההומניטרי, ישראל מכבדת את "תקנות האג" משנת 1907 ואת ארבע אמנות ז'נווה משנת 1949, אך היא איננה חתומה, למשל, על הפרוטוקול הראשון של אמנת ז'נווה משנת 1977, המעניק במשתמע לארגוני טרור מעמד הדומה לזה של מדינה נלחמת (למעט הוראותיו ה"מנהגיות" של הפרוטוקול, הנחשבות כמחייבות). כך למשל, ישראל איננה מוכנה לראות במחבלים שהיא מחזיקה בהם כשבויי מלחמה הזכאים לזכויות, אלא לוחמים בלתי חוקיים, טרוריסטים. גם ארה"ב ושורה של מדינות אחרות סירבו להכיר באותו פרוטוקול שנוי במחלוקת.

נזק מול תועלת

ימי הלחימה בעזה הם ימים עמוסים גם עבור היועץ המשפטי לממשלה. יהודה וינשטיין אמנם יושב דרך קבע בישיבות הקבינט הביטחוני, אך כעת יש לו ולצוותו במשרד המשפטים עבודה אינטנסיבית במיוחד. בעיקר הנטל נושאים אנשי מחלקת דבל"א (דין בינלאומי) בפרקליטות הצבאית, ואולם ביחד סורקים את הפעולות הצבאיות המתוכננות של צה"ל ברצועה, ודנים בעמידתן בכללי המשפט הבינלאומי. לצד הפעולות המתוכננות יש כמובן התפתחויות בשדה הקרב. המג"דים, מפקדי הפלוגות והמח"טים אינם מתקשרים מהשטח למשפטן הצבאי כדי להתייעץ על ההיבטים המשפטיים, אך בצה"ל מתקיים מערך הכשרה והטמעה בכל ימות השנה, שמטרתו לגרום למפקדים להפנים את עקרונות דיני הלחימה והמשפט ההומניטרי.

בהנחה שהמסגרת הכללית מוסכמת – מתקיימת לחימה נגד ארגון טרור בטריטוריה הנשלטת על-ידו ושבה קיימת גם אוכלוסייה אזרחית צפופה, שהאויב עושה בה שימוש כמגן אנושי – נבחנת חוקיותה של כל פעולה צבאית על-פי שני עקרונות מרכזיים. האחד הוא עקרון ההבחנה, הקובע שמותר לתקוף רק מטרות צבאיות ולא אזרחיות. האחר הוא עקרון המידתיות (פרופורציונליות, בעגת האמנות הבינלאומיות), ולפיו גם כשתוקפים מטרה צבאית, יש לעשות זאת רק כאשר הנזק הסביבתי לאזרחים ולרכוש אזרחי איננו מופרז ביחס לתועלת הצבאית העולה מהתקיפה.

בפסק דינו מ-2006, שאישר את חוקיותה של מדיניות החיסולים ("סיכולים ממוקדים"), קבע בג"ץ כי פעולה זו, כמו כל פעולה מלחמתית אחרת, צריכה להיעשות במידתיות. "אזרחים עשויים להיפגע בשל נוכחותם בתוך מטרה צבאית", כתב השופט אהרן ברק, "התקיפה היא מידתית אם התועלת הצומחת מהשגת המטרה הצבאית הראויה, שקולה כנגד הנזק הנגרם לאזרחים תמימים הנפגעים ממנה. יש לאזן בין חובתה של מדינה לשמור על חיי חייליה ואזרחיה, לבין חובתה לשמור על חייהם של אזרחים תמימים הנפגעים בעת פגיעה במחבלים".

אין אפשרות מעשית לקבוע נוסחאות מתמטיות לעניין זה, בשל אופיו הבלתי-צפוי של שדה הקרב. אך לשם הדוגמה, שתי דוגמאות קיצון: אם נמצא מחבל בדרג זוטר בתוך בית ובו מאה אזרחים "בלתי מעורבים", לרבות נשים וילדים, ברור שהתועלת הצבאית כתוצאה מהרג אותו מחבל אינה שקולה כנגד הנזק שייגרם מהריגת 100 אזרחים, ולכן הפצצת הבית אינה מידתית. מצד שני, הימצאותו של ראש הדרג הצבאי של המחבלים בקרבת מצבור אמצעי לחימה, כשהסיכוי הוא שייהרג מספר קטן בלבד של אזרחים – מצדיקה פעולה צבאית לחיסולו, גם במחיר פגיעה באותם אזרחים.

חשוב לציין, שהמבחן הוא תמיד מבחן הצפי של המפקד הסביר, בהתאם למידע המצוי ברשותו, ולא מבחן התוצאה. במילים פשוטות, מה ניתן היה לדעת באופן סביר בטרם הפעולה, ולא מה התברר לאחריה. בישראל עושים מאמצים גדולים לקבל את מקסימום המידע המודיעיני בטרם כל פעולה, בין היתר משום שאין לישראל שום אינטרס להגדלת מספר הנפגעים האזרחיים הפלסטינים.

לחימה מול טרור

אחת הטענות המרכזיות הנטענות כנגד דיני המלחמה במשפט הבינלאומי, היא שהכללים נכתבו בימים שמלחמות התקיימו בין מדינה למדינה, ולא בין מדינה לארגון טרור. הטענה הזו נכונה, ואולם המשפט הבינלאומי עושה מאמצים להישאר רלוונטי גם היום, תוך התאמתו למציאות המאבק הגלובלי בארגוני טרור. ישראל נחשבת למובילה בתחום המשפטי הזה, הבא לידי ביטוי מצד אחד בתחום הדאגה ההומניטרית לתושבים שמנגד, בעת לחימה, ומצד שני במתן כלים משפטיים ראויים לצבא הלוחם בטרוריסטים.

אשר למצב ההומניטרי של תושבי הרצועה במהלך ימי הלחימה, בעשור האחרון דן בג"ץ פעמים רבות בעתירות הנוגעות לעניין זה, ובחובות המוטלות על ישראל כתוצאה מכך – פתיחת מעברים לצורך העברת סחורות, מזון ותרופות; אספקת דלק וחשמל לרצועת עזה; ואפילו טיפול רפואי בנפגעים פלסטינים במהלך ימי הקרבות. "החובה המוטלת על ישראל נגזרת מהצרכים ההומניטריים החיוניים של תושבי הרצועה", כתבה השופטת דורית ביניש ב-2007, "על המדינה לאפשר לרצועת עזה אספקה של הדרוש לקיום הצרכים ההומניטריים החיוניים של האוכלוסייה האזרחית. אין מוטלת על ישראל החובה לדאוג לרווחת תושבי הרצועה לפי מכלול דיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי".

* פורסם במעריב, 28.7.2014

רשומה רגילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s