על סדר היום

האח הגדול, התנ"ך והתביעה הייצוגית

האח הגדול 2

חופש הביטוי בישראל זוכה להגנה חוקתית בדרגה גבוהה יחסית, גם אם זו אינה זהה למדרגה העילאית שבה מצוי חופש הביטוי בארה"ב, למשל, שם הוא מוגן באופן מוחלט על-ידי התיקון הראשון לחוקה. בשורה של פסקי דין מכוננים, נקבע כי בכפוף להכרעות נסיבתיות, כעניין שבעיקרון יזכה חופש הביטוי להגנה, גם על חשבון פגיעה ברגשות של ציבורים מסוימים. כך, למשל, נקבע בפרשת הסרט "ג'נין, ג'נין", שבה קיבל בג"ץ את עתירתו של יוצר הסרט, מוחמד בכרי, וביטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים לאסור את הקרנתו של הסרט, שתיאר באופן שקרי את התנהלות צה"ל במחנה הפליטים ג'נין בעת מבצע "חומת מגן" ב-2002.

"משמעותה של הזכות לחופש הביטוי היא, בראש ובראשונה, כי אסור לשלטון להגביל את האפשרות להשמיע ולשמוע דעות בפומבי, ומוטלת עליו חובה למנוע מאחרים להפריע לבעלי הזכות לעשות בה שימוש", כתבה השופטת דליה דורנר בפרשת ג'נין ג'נין, "אמנם אין ספק כי הסרט פוגע ברגשות רבים מבני הציבור בישראל, אך אין לומר כי פגיעה זו, עם כל הקושי שבה, אינה בגדר הנסבל בחברה הישראלית הדמוקרטית. חברה דמוקרטית פתוחה, המקיימת חופש ביטוי מתוך ביטחון כי בערך זה יש כדי לקדם את החברה ולא לאיים עליה, מוכנה לשאת בשם חופש הביטוי פגיעה, ואפילו פגיעה ניכרת, ברגשות הציבור". בנוגע לפגיעה ברגשות הוסיפה השופטת אילה פרוקצ'יה, כי "רק פגיעה אנושה ברגשות, העלולה להביא לידי הפרה של ממש בסדר הציבורי, תצדיק הגבלתו של הביטוי" (בג"ץ 316/03).

 ויכוח כעבירה פלילית

אותה שאלה בדיוק, של חופש הביטוי לעומת שאלת הפגיעה ברגשות, התעוררה בהקשר אחר לגמרי, בנוגע לתוכנית הריאליטי הטלוויזיונית "האח הגדול". באחת העונות הקודמות, בשלהי שנת 2010, נראו משתתפי התוכנית מתווכחים על אודות כוונתה של אחת המשתתפות להכניס ספר תנ"ך לחדר השירותים כדי לקרוא בו. חלק ממשתתפי "האח הגדול" ניסו להניאה מלעשות זאת. אכן, שאלה הרת גורל. האם לאפשר למשתתפת בתוכנית ריאליטי לקחת עמה לשירותים את ספר התנ"ך. והאם בשידור קטעים שכאלה יש משום פגיעה ברגשות הציבור.

אומרים לפעמים על עורכי דין שמדובר באנשים חסרי גבולות. מי שהגישו תובענה ייצוגית – לא פחות – נגד שידורי קשת וחברת "קופרמן הפקות", המפיקה את הריאליטי המדובר, הוכיחו שהאמירה הזו יכולה להיחשב כאנדרסטייטמנט. אבל בקשה לתובענה ייצוגית כזו אכן הוגשה. אני משוכנע שהבחירה לתבוע את הגופים המשדרים, ולא את אותה משתתפת שביקשה לקחת עמה את התנ"ך לשירותים, לא נבעה משיקולים ציניים של חיפוש אחר הכיס העמוק בסיטואציה. ובכל זאת, קשת וקופרמן נתבעו בנימוק שהפגיעה ברגשות התובעים הייצוגיים והקבוצה המיוצגת על ידם, מקימה להם עילות נזיקיות של הפרת חובה חקוקה ושל רשלנות. החובה החקוקה שהופרה, לפי טענת התובעים, היא החובה שבחוק הרשות השנייה, שלא לשדר מעשה המהווה עבירה פלילית. יוצא שלפי עמדת התובעים, עצם הוויכוח על הכנסתו של תנ"ך לשירותים מהווה עבירה פלילית, על פי חוק העונשין.

סכום התביעה, אגב, הועמד על 912 מיליון שקל. הקבוצה שבשמה הוגשה התביעה, אגב, איננה כוללת את כלל הצופים בתוכנית; גם לא את כלל הציבור היהודי שצפה בתוכנית; אלא רק את אותו חלק מהציבור היהודי שצפה בתוכנית ואשר "ספר התנ"ך מקודש לו". מעניין.

לפני כשנה וחצי פסקה בסוגיה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, גילה כנפי-שטייניץ (רעייתו של השר יובל שטייניץ). היא קבעה כי גם אם יש בקטע המשודר משום "פגיעה מסוימת ברגשות הציבור או חלק ממנו", עוצמתה של פגיעה זו איננה חוצה את גבול המותר באופן המקנה לתובעים את מבוקשם בהליך התביעה הייצוגית. "קטעי השידור [המדוברים] אינם נופלים לגדרם של אותם מקרים שבהם הפגיעה ברגשות הציבור היא כה קשה, עד כי אין להגן עליהם. לא ניתן לומר כי פגיעה זו אינה בגדר הנסבל בחברה הישראלית כחברה דמוקרטית" (ת"צ 50876-02-11).

התנ"ך לא הוכנס ממש לשירותים

התובעים הייצוגיים לא נרתעו, ועירערו על פסק הדין לבית המשפט העליון. ביום שני השבוע דחו גם שופטי העליון, יורם דנציגר, עוזי פוגלמן ונעם סולברג, את התביעה, בתום דיון שהתקיים בערעור. ההליך בתובענות ייצוגיות מחולק כך, שתחילה מוגשת בקשה להגשת תובענה ייצוגית, וזהו בעצם ההליך שבו מתקיימת ההכרעה המהותית: אם בית המשפט מקבל את הבקשה להגשת תובענה, פירוש הדבר שלדעתו קיימת אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת התובעים. האור הירוק להגשת התובענה מסמן בדרך כלל לנתבעים כי עליהם להגיע להסדר פשרה, על סכום ראוי. לפשרות הללו יש בעייתיות משלהן, הנובעת מבעיית הנציג, אך לא כאן המקום לדון בבעייתיות זו. בכל מקרה, השופטת כנפי-שטייניץ קבעה שבמקרה הנוכחי לא קיימת אפשרות סבירה לכך שהתביעה תתקבל, ולכן דחתה את הבקשה.

"לאחר ששמענו את טיעוני באי כוח המערערים בדיון לפנינו", כתבו שופטי העליון בפסק דינם הקצרצר, "הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לדחות את הממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי – הגם שכמוהו אף אנו חשים כי רגשות המערערים נפגעו בשל קטעי השידור הנ"ל – וממצאים אלו אף תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע. בנוסף, לא מצאנו כי נפלה בפסק הדין טעות שבחוק".

אבל שופטי הערכאה השיפוטית הבכירה לא עצרו כאן. הם הוסיפו הערה נוספת מטעמם, שלא בא זכרה בפסק דינו של המחוזי. "בנקודה זו ראוי להזכיר", כתבו, "כי עסקינן בוויכוח מילולי אודות הכנסת ספר התנ"ך לחדר השירותים, ולא בהכנסתו ממש". אני מנחש שהמשפט האחרון הזה שורבב לפסק הדין לבקשתו של השופט סולברג. מה אנחנו אמורים להבין מההערה הזו? שאם בריאליטי כמו "האח הגדול" היו מראים את אחת המשתתפות מכניסה ספר תנ"ך לשירותים, ולא רק את המשתתפים מתווכחים על כוונתה להכניס ספר תנ"ך לשירותים, הייתה הבקשה לתובענה ייצוגית מתקבלת? נדמה לי שמסקנה כזו, אפילו ברמת הרמיזה השיפוטית, היא מרחיקת לכת. לא ברור שהיא מתיישבת עם כל ההלכות, מבית מדרשו של בית המשפט העליון עצמו, בנוגע לאיזון המתבקש בין חופש הביטוי לפגיעה ברגשות. (ע"א 8717/12)

רשומה רגילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s